The first time

פרק 29

בנות אני בטוחה שיש מליון שגיעות כתיב היה חשוב לי להעלות לכם את הפרק אני אתקן אחר כך...

תהנו:)

נקודת מבט - עידו :

-בוקר יום שישי-

"עידו, קום כבר 12 בבוקר!" שמעתי את שירה -אחותי- צועקת מהסלון. שירה בת 21, היא עוד מעט מסיימת את השירות שלה. יש בינינו קשר טוב אבל אנחנו רבים הרבה. "שירה ראבק יום שישי היום תני לי לישון" צעקתי וטמנתי את ראשי בין הכריות. "עידו, אמא ואבא רוצים לדבר איתנו" "זה חשוב מספיק בשביל שאני אקום מהמיטה?", "נו קום כבר יעצלן" היא צעקה עצבנית, "אני קם יחפרנית" צעקתי בחזרה וקמתי מהמיטה.

צחצחתי שיניים, וירדתי למטה. "עידו נו באמת לך להתלבש" אמא קפצה עלי מהמטבח. "תרגעי אוקי, כולה בוקסר" החזרתי לה בתוקפנות, דווקא היום כולם יוצאים עלי, ראבק יום שישי אנשים רוצים לישון מה עשיתי רע?

"טוב עידו שב אנחנו צריכים לספר לכם משהו" אבא קם מהספה והתיישב מולי ומול שירה, אמא התחילה לדבר: "טוב אז אתם יודעים שאבא עובד בהייטק כבר הרבה שנים, לפני שבועיים הציעו לו עבודה בחו"ל, קליפורניה -ארה"ב-  חשבנו על זה הרבה ואנחנו החלטנו לקבל את ההצעה" היא סיימה את דבריה "מה אתם נוסעים לחו"ל?" שאלתי מופתע. "אנחנו נוסעים לחו"ל." מהזאת אומרת אנחנו?

"אז אני נשאר עם שירה? בישראל?" "אז זהו שלא. עידו אתה בא איתנו." אמא ענתה לי בקלילות "למה נראה לכם שאני יעזוב? כל החיים שלי כאן!יש לי חברה כאן כל החברים שלי כאן! נשאר לי עוד שנה אחת! פאקינג שנה אחרונה בתיכון. אין מצב שאני טס איתכם! ומה עם הצבא הא? נראה לכם שאני לא עושה צבא? אין מצב נשבע אתם חיים בסרט" אמרתי וקמתי מהכיסא בעצבים.

עליתי למעלה התלבשתי לקחתי את הטלפון שלי וברחתי החוצה, טרקתי את הדלת אחרי והתחלתי לרוץ.

רצתי הכי מהר שיכולתי לא הסתכלתי לאחור, אני לא יכול להאמין שאני עוזב את הארץ! מה אני אמור לעשות אה? אין לי שום מילה נגדם כרגע, אני עדיין לא בן שמונה עשרה! "כוס אמק" צעקתי לעצמי ברחוב ובעטתי באוויר. העצבים עלו ועלו, הרגשתי נורא! איך אני הולך לספר לתום על זה? היא הולכת לשנוא אותי ואני צריך לנסות לשכנע אותה  שיחסים מרחוק זה עובד ואנחנו נצליח! אבל כולם יודעים שזה בחיים לא מצליח!

מה אני אמור לעשות עכשיו? כל החיים שלי הולכים להשתנות. תום בחיים לא תבין, היא בחיים לא תצליח להבין למה אני עוזב אותה ככה! ועוד אחרי שנלחמתי אליה. עד שהכל הסתדר לי סוף סוף, עד שהצלחתי להשיג אותה, את המלאכית שלי, עכשיו אני הולך לעזוב אותה לפאקינג ארבע שנים!

מי יודע אם ניפגש שוב? וכשניפגש היא תזכור אותי? המחשבות הנוראיות האלה הציפו אותי. לא שמתי לב שרצתי עד לקצה השני של הרחוב. עצרתי את עצמי במהירות והפלתי את גופי על הקרקע. התיישבתי על המדרכה החמה כאשר ראשי מונח על ברכי. ישבתי שם, פשוט ישבתי הרשאתי לעצמי להוציא הכל, הרשאתי לעצמי להתפרק. אחרי כחצי שעה קמתי משם והתחלתי ללכת...