הרגע העצוב ביותר בחייו של הארי היה כשהוא היה בן ארבע עשרה והוא וג'מה רבו.
הייתה לזה סיבה מטופשת, הוא אפילו לא זוכר למה הם בכלל רבו. מה שהוא כן זוכר זה כמה שנאה הוא הרגיש כלפי משפחתו, אבל יותר כלפי עצמו.
הוא אמר לג'מה שהוא שונא אותה. הוא אמר שהלוואי והיא מעולם לא הייתה נולדת. והוא צעק. כל כך הרבה דברים עברו במוחו. ביטנו כאבה, מאוד, והוא בקושי הצליח לנשום, דמעות היו בפניו וכל מה שעשה היה לנשוך את שפתיו כל כך חזק ולעצום את עיניו.
ג'מה גם לא הפסיקה לצעוק עליו, להעליב אותו בצורה שהיא ידעה שהכי תפגע בו.
והיא באמת פגעה בו. הם צעקו אחד על השני עד שאמא שלהם הגיעה והתחילה לצעוק על הארי בזמן שג'מה רצה לחדרה, והיא לא בכתה כמו הארי.
כל מה שהוא יכל לעשות היה לברוח מאימו ולצאת מהבית. לאוויר הקר, כיוון שזה היה מאוחר בלילה. היא אפילו לא באה אחריו. הוא נשען על המדרגות מחוץ לביתו ונרדם, נרדם לרעשי הרחוב.
כשהתעורר גבו כאב ועיניו היו עוד שורפות בגלל כל הדמעות של הלילה.
הוא שנא את חייו, הוא חשב לעצמו שזה לא יכול להיות גרוע יותר.
כשהוא נכנס פנימה בבוקר, אחותו התנהגה כאילו כלום לא קרה ואימו התעלמה ממנו.
הוא כאילו יכל לשמוע את המחשבות שלהן.
זה בסדר. זה האספרגר, זה לא הוא.
אבל התסמונת לא הייתה הסיבה שליבו נפגע, זאת לא הייתה הסיבה שהוא בכה לפני שנרדם.
הוא לא היה מאושר.
וזה היה כך עד ליום שלואי נישק אותו, באמת, וזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלו כך שהוא לא ידע מה לעשות עם ידיו בגלל שהוא חסר ניסיון בכך.
כשלואי עזב מאוחר יותר באותו יום, הארי היה מחויך, הוא היה שמח. לואי גרם לו להיות שמח.
אבל רק לפעמים.
מה שמביא אותנו לרגע עצוב נוסף.
עבר שבוע מאז שלואי ביקר בביתו ונישק אותו.
השבוע הזה עבר בהמון פלירטוטים וחיבוקים ארוכים במסדרונות. הארי היה מסתובב עם פרפרים בבטן ולבבות בעיניו.
וזאת הסיבה שכשלואי שינה את זה, זה כאב אפילו יותר מתמיד.
הארי בדיוק סיים לצייר את לואי.
אלינור התחננה אליו שיציע ללואי לצאת, אבל הארי הרגיש שלואי צריך להיות זה שמציע לו לצאת. כי לואי פשוט נראה זה שאמור לעשות את זה, כיוון שהיה לו יותר ביטחון.
אז אלינור הציעה לו לזרוק רמזים קטנים על מערכת יחסים עם לואי, והארי חשב שזה רעיון טוב.
YOU ARE READING
I Sleep Naked - Larry.s // Hebrew
Fanfiction"אתה בטוח?" "למה אתה מחכה?" --- Credit: uniquelyxlarry
