לקרוס - collapse

פרק 3

פרק 3 - בסדר

הנסיעה מהפגישה על ד"ר ברגר היא איטית ומענה. עבר נצח מהרגע שהרכב התניע עד לרגע שבו הוא חנה. אבא לא שאל שאלות כל הנסיעה למרות העיניים האדומות שלי, ולמרות שבילי הדמעות שעוד נראים על הלחיים שלי.

לא חשבתי שאספר לד"ר ברגר כל כך מהר עליו. שאפתח ואבכה מולו. שאספר לו שהוא בכלא. לא רציתי לספר לאף אחד על זה. אני מספיק חזקה. אני לא צריכה אף אחד.

סגרתי את דלת האוטו בטריקה רועשת ונכנסתי לבית.

"ללה שלי, מה נשמע?" אמא מנשקת אותי בשתי הלחיים. אני מוחקת מהר את שבילי הדמעות. "בסדר" הכל תמיד בסדר.

"טל התקשרה, את רוצה ללכת איתה מחר לקניות לכבוד תחילת הלימודים?" אמא שאלה בזמן שגילגלה בשר טחון שיהפוך בעתיד לקציצות המפורסמות שלה. 

אני רוצה להתחפר במיטה שלי, אבל המבט שאבא נותן לי אומר 'בבקשה תנסי' ובמילים אחרות 'לכי עם טל לקניון'.

"אוקי, נשמע רעיון טוב." אני אומרת ומוציאה שוקו מהמקרר. "תתקשרי אליה" אמא אומרת ומחזירה אחרי את השוקו למקרר.

אני לוקחת את כוס השוקו וגם שתי עוגיות מהמגירה לחדר ומתקשרת לטל.

טל היא בת הדודה שלי, אנחנו כמעט באותו הגיל, היא גדולה ממני בחצי שנה. היא כל כך שונה ממני שאני תוהה איך הצלחנו להסתדר ביחד עד עכשיו. השיער שלה ברונטי כהה, מתולתל ונפוח בניגוד לשיער החום הבהיר והחלק שלי. היא גבוהה בעלת גזרה דקיקה וחטובה, היא מצחיקה ומשוגעת, בעלת פתיל קצר ונחשקת מאוד על ידי הבנים. לפעמים זה לא כיף להיות איתה. אני לא אוהבת להתבלט, וכל מי שעומד לידה מוצא את עצמו בולט. לא דיברתי איתה כבר כמעט 3 שבועות, ובכן, עם אף אחד לא דיברתי שלושה שבועות. היו לי חברות פעם, הן התרחקו לאט לאט ממני. היו לי אהבות, מסיבות, תחביבים, אני כבר לא זוכרת את הדברים האלה. אני נעולה בחדר שלי. אבל העובדה ששנת הלימודים מתחילה עוד פחות משבועיים מדאיגה אותי. כל כך הרבה ילדים חדשים, כל כך הרבה סכינים שמחכים להנעץ בגבי שוב. אני מפחדת לנסות הכל מהתחלה. אני מפחדת מהכל.

אני מפחדת ממנו.

"הלו" הקול שלה, שלא שמעתי כבר כל כך הרבה זמן. אולי יותר מידי.

"טלטול" אני נאנחת בהקלה, אפילו לא יודעת למה. אפילו בלי לשים לב שהחזקתי את האוויר בפנים.

"ללה שלי, מה קורה יפייפיה? הכל בסדר?" היא מתרגשת, שומעים בקולה. אני מרשה לעצמי להגיד את האמת.

"לא" ודמעה חמה נוזלת על הלחי שלי.

"תבואי אלי מחר לפני שנלך לקניות ואני אספר לך הכל" אני מוסיפה.

"אין בעיה" היא מסכמת את השיחה ומנתקת.

אני מניחה את הטלפון שלי על השולחן ומתיישבת מולו על הכיסא שלי. אני מחליטה לעשות מעשה אמיץ ומטומטם להפליא ולחפש עליו באינטרנט.

האצבעות שלי רועדות כשאני מקלידה את שמו.

"עומר דגן"

עשרות כתבות מתגלות ברגע שאני לוחצת על כפתור ה'חפש'

אבל אחרי כתבה או שתיים אני מתחילה לשמוע אותו בראשי ולכן אני מכבה את הטלפון מהר והולכת לישון. שינה רצופה סיוטים

*********

צלצול הטלפון שלי מעיר אותי ואני מקללת את עצמי בלב שלא שיניתי לצלצול שקט או רטט לפני שנרדמתי. ומצד שני אני מודה לאלוהים שעצר את הסיוט הלא יודעת כבר כמה שאני חולמת בכל לילה.

"טלטול שלי" מופיע על מסך הטלפון.

אני לוקחת אותו מהשולחן שבחדר שלי ומגלה מהשעון שבטלפון שהשעה 10 בבוקר.

"הלו" הקול הצרוד שלי של שינה צרופה וארוכה מברך לשלום את טל

"היוש יפייפיה, תהיי מוכנה, אני באה עוד חצי שעה." היא הודיעה לי וניתקה, לפני שהספקתי לומר שאני לא בטוחה שאבוא. היא כנראה מכירה אותי ממש טוב.

טל הגיעה אלי, התנפלה עלי בחיבוק ענק כי לא נפגשנו כבר הרבה זמן. הבטחתי שאספר לה מה קרה לי אבל אני מפחדת מידי. אני לא רוצה לספר, אני לא רוצה להאמין בזה ובטח ובטח שלא לספר על זה כאילו זה סיפור חיי, זה לא מתאים לי, אני לא חלשה, תלותית, תמימה.

התיישבנו בחדר שלי.
"אני מוכנה" היא אומרת.
"מוכנה למה?" הגבה שלי עולה למעלה.
"שתספרי לי מה עבר עליך ולמה לא יצאת מהבית שלך" היא אומרת את זה כמובן מאליו. היא לא יודעת מה עברתי.
לספר? מה לעשות? מגיע לטל תשובה. אבל מה היא תגיד עלי? מה היא תחשוב עלי?

נשימה עמוקה, ולצלול למים.
"את זוכרת את עומר דגן?"
היא מנידה בראשה לשלילה.
"ובכן, הוא היה האדריכל של הבית שלנו." אני מסבירה
"אהה נכון, מה עם השיפוץ? ויתרתם על זה? למה?"

אני קמה מהמיטה שלי והבעת תמיהה מופיעה על פניה של טל, אני מתעלמת ממנה ומתקדמת לכיוון הלפטופ שעל שולחן הכתיבה שלי. אני מקלידה את השם שלו בפעם השניה ביממה הזו ונותנת לה לקרוא.

כעבור חמש דקות של שקט טל מסתובבת אלי, עיניה אדומות מבכי, היד שלה מונחת על פיה והיא לוחשת,

"אלה, אני כל כך מצטערת."