pieces of goodness

chapter 1

"מאז שנולדתי לימדו אותי איך להיות ילדה טובה, לחייך כשצריך, לדבר בנימוס, להתלבש נכון, לשבת, ללכת. ככה זה כשאת הבת של גון ווסט בין האנשים העשירים בלונדון."
אני יושבת מתחת לעץ ממשיכה לקרוא מהעמוד שהפסקתי האויר נעים הכל רגוע ושקט כמו שאני אוהבת עד שהפלאפון שלי מצלצל על הצג מתנוססת המילה אמא.
"כן אמא?" אני שואלת ברשמיות
"קריס חומד, היום אני ואבא עורכים מסיבה חשובה לכבוד השותפים החדשים שלנו הלימוזינה תבוא לאסוף אותך מהקמפוס ב20:00 תהיי מוכנה אני חייבת ללכת ביי"
היא מנתקת את השיחה עוד לפני שאני משיבה לה על דבריה
"צרות בגן עדן?"
"אין לך מושג כמה" אני אומרת עם מבט עצבני
"אז מה הפעם?" אליס חברתי הטובה שואלת
"עוד אירוע שאני חייבת להיות בו"
"אני במקומך לא הייתי הולכת"
"הלוואי אבל אני חייבת"
"את יודעת שדן שאל עליך"
"איזה דן?"
"כאילו שאת לא יודעת"
"מה הוא רצה?" אני שאולת עם לחיים סמוקות
"סתם ביקש את המספר"
"ונתת לו?"
"ברור!" היא אומרת ושתינו צוחקות
מהשנה הראשונה שלי פה אני מאוהבת בו.
"טוב ניראלי שאני אלך להתארגן את באה?" אני שואלת עם מבט מתחנן
"כמובן הרי אנחנו לא רוצות שתביישי את עצמך שם"
היא אומרת וצחוקה המתגלגל נישמע
"אוי פשוט תסתמי" אני נותנת לה מכה עם המרפק
אליס הלבישה אותי בשימלה שמגיעה עד לריצפה עם מחשוף בגב בצבע בורדו ונעלי עקב שחורות
היא איפרת אותי במראה מעושן בעניים ואודם בורדו
ואת השיער אספה בתסרוקת אינטיליגנטית 
"זהו את מוכנה לכי תסתכלי במראה" היא אומרת תוך כדי שהיא דוחפת אותי לכיון המראה.
אני עומדת מול המראה דוממת למולי ניגלת בחורה שהיא  בהחלט מזכירה אותי רק שהיא ניראת פי אלף יותר יפה ממני.
"זאת אני?" אני שואלת בלחש עדיין המומה מהמראה שלי
"כן זאת את, ואת מהממת"
אני מחבקת אותה ואומרת לה תודה
צפצוף מכונית קוטע את מבטי במראה ואני לוקחת את תיקי הקטן ולובשת את מעילי ויורדת ללימוזינה המחכה לי 
הנהג עומד ליד הדלת ופותח אותה עבורי אני ממלמלת תודה ונכנסת הוא נכנס גם כן לאחר כמה דקות והנסיעה מתחילה.
********
אני מגיעה לבית של הורי וזיכרונות מילדותי מציפים אותי שנים שלא ביקרתי בו מגיל 18 אני חיה לבד עם אליס היום אני כבר בת 21 לומדת בקולג שנה שלישית בעיצוב פנים.
אני ממהרת לצאת מהלימוזינה כשאני קולטת שהנהג כבר עומד ליד הדלת ומחכה שאצא.
אני ממלמלת לו תודה הוא מהנהן בראשו וחוזר למושבו ונוסע.
אני עומדת עוד כמה דקות בכניסה לבית לחוצה מלהיכנס לשם לראות את כולם, את הורי...
"אני לא חושב שכדאי לך להמשיך לעמוד כאן כשיורד גשם קריס"
אני מסתובבת לעבר הקול שקרא בשמי פוגשת בבחור בערך בגיל 25. יש לו שיער חום מבולגן הוא גבוה כל כך בערך מטר 85 אני מרימה את עניי לעבר פניו עיניו כחולות וצלולות השפתיים שלו דורשות שינשקו אותם זיפים מעטרים את פניו
"סיימת להתבונן?" הוא שואל עם חיוך שחצן על פניו
אני ממהרת להוריד את עיניי מתביישת שניתפסתי אני נושכת את שפתיי וגוערת בעצמי על שהסתכלתי עליו
אני אורזת אומץ להביט בפניו שוב כשאני נזכרת שהוא ידע מה שמי
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"
אני שואלת בלחש
הוא מתקרב אליי אני ממהרת לקחת צעד אחורה עד שאני נתקלת בקיר אני מקללת בשקט את הפחדנות שלי הוא שם את ידו על הקיר חוסם לי את האפשרות לברוח הוא מוריד את ראשו לעברי אני מסיטה את ראשי
"אני יודע הכל קריס" הוא לוחש באוזני והולך לכיון הבית לא מסתכל לעברי.
אני מוציאה נשיפה מסתכלת על גבו
"דרך אגב כדאי שתיכנסי שמעתי שאמרו שהגשם יתחזק"
הוא אומר כשגבו מופנה אליי וממשיך ללכת
אני מחכה עד שהוא נכנס ואז מרשה לעצמי להיכנס גם
הגבר הזה בהחלט מבלבל.