pieces of goodness

chapter 2

נכנסתי אל עבר הבית מחפשת בעיני את אותו בחור שאפילו את שמו לא אמר לי אני מחפשת עד שאני מבינה שאין זכר אליו אולי דמיינתי אותו למרות שזה הרגיש כל כך מוחשי המחשבות רצות במוחי.
שומרים עומדים בכניסה לוקחים את מעילי משאירים אותי חשופה עם השימלה שלגופי האויר חמים בתוך הבית אני ניגשת להורי שעומדים ליד הכניסה ומברכים את האורחים.
"היי" אני אומרת בלחש
"קריס את מאחרת" אמי אומרת בטון נוקשה
"אז?" אני חוזרת לדיבור האדיש שלי
"כלום ילדונת פשוט תהני אנחנו בשולחן האמצעי" אבי אומר וקוטע את המריבה שעמדה לפרוץ
אני מהנהנת אליו והולכת לעבר הבר
לוקחת שמפניה ומתיישבת בשולחן שאבי אמר לי ששמור לנו.
"אני רואה שנכנסת" הבחור שפגשץי בחוץ אומר בטון מלגלג
"אממ כן" אני ספק אומרת ספק לוחשת
הוא מתיישב לצידי כנראה אני המומה כי הוא מתחיל לצחוק
זהו הוא כבר עלה לי על העצבים
"מה כל כך מצחיק אדוני?" אני שואלת מקווה שיבין את הרמז והוא מבין מיד צחוקו מפסיק ומבטו הופך לרציני
"לא הצגתי את עצמי אני לוקאס" הוא אומר מושיט את ידו ואוחז בידי נותן נשיקה אני ממהרת להחזיר את ידי לחקי
הוא מגחך.
הורי מתקדמים לכיוננו לאחר שסיימו לדבר ולהודות לכולם יחד עם איש שדומה מאוד ללוקאס
"קריס ווסט שמעתי עליך הרבה" האיש אומר ופונה לשבת ליד לוקאס
נימאס לי שכולם מכירים אותי אבל אני לא אותם.
"אני שמחה שגם אתה מכיר אותי"
אני עונה לו בחוצפה לוקאס מסתכל עלי משועשע
"קריס!" אמי גוערת בי אני מתעלמת ממנה
"אז עכשיו כשאתה מכיר אותי אולי כדאי שאני יכיר אותך"
"אני סטיבן דלוס וזה הבן שלי לוקאס דלוס"
"דלוס?" אני שואלת בחשש
"כן למה?" הוא שואל עם חיוך על פניו שמח מהפחד שמשתולל בי מי לא מכיר אותם הם ראשי המאפיה של אנגליה כולה
"כלום אני... עזוב" אני אומרת מפוחדת
"ברשותכם אני הולכת לשירותים" אני אומרת ממהרת ללכת משם לא מבינה מה לעזאזל הם עושים פה ועוד אצל ההורים שלי
אני פונה לחדרי משקיפה דרך החלון על לונדון כולה תמיד אהבתי את המרפסת הזאת.
זאת הייתה הנחמה שלי לשבת שם ולהסתכל על הנוף
"ניראה לי שהיתבלבלת בחדר קריס" לוקאס אומר ומבהיל אותי
"מה אתם עושים כאן? אני יודעת מי אתם מה אתם רוצים"
"מה את יודעת מי אני?" הוא אומר בציניות
"עכשיו כשאת יודעת מי אני, אני לא יכול להסתיר את זה יותר" הוא אומר מחכה שאני אשאל מה הוא מסתיר ממני
"מה אתה מסתיר?" אני שואלת מפחדת מהתשובה
הוא מתקרב אלי תופס בפניי ומזיז את פרצופי ככה כשהאוזן שלי מופנת לכיוונו
"שאת עומדת להיות אשתי קריס ווסט"
אני לא מצליחה לזוז שום מילה לא יוצאת מפי זה לא יכול להיות
"אתה משקר"
אני אומרת כשדמעות בעיניי
הוא תופס בפניי וסוטר ללחי שלי
"בחיים שלך אל תקראי לי שקרן"
הוא מפסיק לוקח אויר העניים שלו מצטמצמות והוא חושק שיניים בעצבנות לעזאזל הוא כל כך מפחיד
"את לא מבינה ההורים שלך לא סובלים אותך את סתם מטרד עבורם כשהם שמעו שבתמורה לכך שאת תהיי אשתי אנחנו נעזור להם כלכלית הם קפצו על המציאה שמחים להיפטר ממך"
הוא אוחז בשערי בחוזקה כמעט תולש אותן ממקומן אני מייבבת
"אני חושב שהבהרתי את הנקודה" הוא אומר לפתע עוזב אותי ומתחיל ללכת
"דרך אגב החתונה בעוד שבועיים לא יעזור לך לברוח מזה אני תמיד אמצא אותך"
אני נשארת בחדר הדמעות לא מפסיקות לרדת עד שאני מחליטה שאספיק לי היום ושהגיע הזמן ללכת אני מסתכלת במראה שבחדרי הישן שום דבר לא השתנה מאז שעזבתי, אני מסדרת את התסרוקת שאליס עשתה לי מנגבת את פניי מוציאה מתיקי הקטן מייקאפ וסומק ומורחת מחדש אל פניי כשאני ניראת פחות או יותר כמו ממקודם לפני שהכל נהרס אני יורדת למטה אין זכר ללוקאס ואביו אני מתקרבת להורי
"אני הולכת"
אבי תופס בידי "קריס חכי"
"אני יודעת הכל. אני שונאת אתכם" אני אומרת בנשימה אחת והולכת
בדרך לקמפוס הדמעות יורדות שוב והפעם אין דרך לעצור אותם מה אני הולכת לעשות? קולו של הנהג מעיר אותי ממחשבותי "מיס ווסט הגענו" אני יוצאת מלימוזינה ופונה לחדרי אליס ערה מסתכלת בטלוויזיה שבחדר
"איך היה?" היא שואלת כשמבטה עדיין ממוקד במסך
כשהיא רואה שאני לא עונה היא פונה להביט בי
"אוי קריס מה קרה?" היא ממהרת אלי תופסת אותי כשאני נופלת לרצפה ומחבקת אותי
"זה לא היה אמור לקרות הכל נהרס החיים שלי נגמרו" אני לוחשת
"לא אל תגידי את זה!"
"מכרו אותי לאיש קר ואכזרי איך אני לא אגיד את זה?!" אני אומרת בנוקשות
"מה? על מה לעזאזל את מדברת?"
"על זה שאני עומדת להיות אשתו של לוקאס דלוס"
********* 
תנו כוכב😉 מקווה שאהבתן