pieces of goodness

chapter 17-

הבטחתי קיימתי להשמעה-justin beiber cold water
אירועים שקרו בעבר-
כנראה שטעיתי שכל מה שחשבתי תמיד התברר כשקר אחד גדול. אני יושב ומתבונן בתמונה של אימי ברי  לידי שומע שירים תוך כדי שהוא שוכב לי במיטה אני רוצה להגיד לו שהוא צודק שחשבתי שאני לא אהיה כמו אבא שלי, שאני אהיה אדם טוב אבל בסוף הפכתי להיות כמהו שבוי למפלצת שבי.
הוא עסוק בפלאפון שלו ולא רואה מה עובר עליי ברי לא יודע איך זה היה לגדול בלי אמא, כי אמא שלו מתה בלידה שלו תמיד הוא היה אומר שהוא מקנא לי שיש לי אמא שאני צריך להעריך אותה והוא צדק הייתי צריך.
אני עוצם עניים מתנתק לרגע מהעולם וחוזר ברי כבר לא שוכב במיטה שלי והאוזניות שלו  זרוקות על המיטה שלי אלא הוא מביט בי "אתה בסדר בן דוד?"
הוא שואל בחיוך מרגיע
"אני אהיה בסדר" אני אומר ושם את ידי על גבו
"בוא נלך לאכול".
~סוף~
עכשיו שנינו עומדים אחד מול השני אחרי הרבה זמן של היתראנו בריאן מחזיק בקריס ששערה פרוע והיא לבושה בבגדים רטובים היא ניראת חסרת חיים כאילו האויר נשאב ממנה היא רזתה אבל בכל זאת אני רואה את הבטן הקטנה שלה. בריאן קולט את המבט שלי על הבטן שלה ומחייך ברשעות
"אולי הגיע הזמן לומר לה מה הולך כאן אתה לא חושב? או שאתה רוצה לשקר?"
קריס מסתכלת עליי עם מבט מפוחד תוהה על מה לעזאזל בריאן מדבר
"את בהריון בייב"
אני אומר ברוך ומחייך לעברה
"הבנו אותך בריאן עכשיו שחרר אותה"
"הו לא לוקאס כאן אתה טועה עכשיו הגיע הזמן שאתה תראה מה אני עברתי כשהאדם הכי אהוב עליי אבא שלי מת לי מול הפנים ולא יכולתי לעשות כלום"
הוא אמר ובא להרים את ידו לכיון ראשה ולירות לה בראש
"לא" צרחתי נופל על הרצפה
פלאשבק-
הגיע הזמן שאנחנו נשלוט בן שלי אמר לי אבי יום אחד כשישבנו בחדר העבודה שלו. הייתי בן 16 רק נער  שמתחיל לצעוד בתוך עולם המבוגרים, אז עוד לא ידעתי מה קורה כשאתה נאלץ לראות משהו שאתה לא רוצה. לא ידעתי לענות לא לאבא שלי פחדתי ממנו לפעמים אני עדיין פוחד
"מה צריך לעשות?" שאלתי עדיין לא קולט מה עומד להתרחש עוד כמה שעות מה הולך לשנות ולהרוס את חיי לנצח
"אנחנו נהרוג את תומס אבא של בריאן"
אני זוכר שהייתי המום וחסר מילים שלא יכולתי לבלוע את רוקי רק מהמחשבה שאני הולך לראות את האבא השני שלי שלפעמים היה אבא שלי יותר מאבי האמיתי.
"אבל למה אבא?" אז כשאמרתי את זה הוא החטיף לי סטירה ואמר לי לעשות מה שהוא אומר כי אם לא אני אהיה הבא בתור אחרי תומס.
נכנסנו לביתו של תומס הוא קיבל אותנו בחביבות והושיב אותנו לאכול, אני זוכר שרק המחשבה על לאכול גרמה לי לרצות להקיא.
הוא היה רגוע בכלל לא מודע למה שעומד להתרחש שניות ספורות לאחר מכן ידעתי מה אני צריך לעשות לא חשבתי שאני אצליח אבל המחשבה שאני יהיה הבא בתור שימות גרמה לי לפחד ולעשות את מה שאבי הורה לי תפסתי את בריאן חזק מצמיד את ידיו מאחורי גבו אבי נעמד וכך כם תומס שלא הבין מה הולך ולפני שבא לשאול נורה בראשו מולי ומול בריאן.
"סיימנו פה לוקאס בוא נלך, בריאן אני מקווה שתזכור מה קורה למי שיוצא נגדנו שאנחנו אלה ששולטים"
אבא שלי היה קנאי תמיד היה חייב להיות הכי מוצלח להיות זה שמנצח זה ששולט."
סוף פלאשבק.
בריאן הסתכל עליי עכשיו מרוצה מתסכולי ומהכאב שאני חש "אל תדאג זה לא יכאב אה שאני לא אשכח ברגעים אלו ממש אביך מוצא גם כן להורג איזה יופי"
"בריאן בבקשה אל תעשה את זה בוא נשכח מזה"
"לשכוח? אתה צוחק עליי?! בגללך אין לי חיים"
"אני מתחנן אני לא רציתי לעשות את זה אתה יודע כמה אהבתי את אבא שלך"
"שלא תעז לדבר עליו!" הוא צרח בכעס
"אבא שלי איים עליי שאם אני לא יעשה את זה אני אמות גם"
הוא התנתק ממנה נותן לה ללכת לעברי בהתחלה היא היססה פחדה שהוא סתם עובד עליה אבל אז היא רצה לעברי מחבקת אותי
"אני סולח לך אבל לא שוכח להתראות בן דוד"
בריאן אמר ונעלם עם מכוניתו
"אנחנו עומדים להיות הורים" קרעס לחשה באוזני מרגיעה את סערת הרגשות שהתחוללה בי
קירבתי אותה יותר אליי ושמתי עליה את הגקט שלי
"בואי נלך הביתה"
סוף טוב הכל טוב סתם זה עוד לא הסוף זה רחוק מלהיות הסוף אבל כאן מסתיימת פרשת ברי-לוק הם כבר לא כל כך אויבים אבל גם לא חברים...
המרתון מגיע לסיומו אני אפרסם כשיהיה לי כוח יש לי מבחן בחמישי ובשני טיול אז בנתיים תסתפקו בפרקים שהעליתי
המרתון מוקדש לבננות שביקשו ממני❤ לילה טוב