pieces of goodness

chapter 27-

שניה אחת יכולה לשנות הכל...
3
2
1
האהבה נגמרה.
אני מתרחקת מהמרפאה לא עוצרת אפילו לא לראות את החיוך שנפרס על פניה של שרלוט.
היא ידעה
היא ידעה ועדיין לא אכפת לה
אני ידעתי
אז למה לעזאזל זה בכל זאת כואב?
אני מגיעה לבית מלון ממהרת להכניס את בגדי למזוודה ולטוס לשדה תעופה.
לא מעוניינת לראות אותו
כי עכשיו שיש לו ילד ממישהי אחרת יורש עתידי למאפיה לא אכפת לו ממני.
מלכתחילה לא היה אכפת לו הייתי סך הכל כלי בשבילו.
משחק בבובה על חוטים אבל לא יותר.
אני נכנסת למונית שמחכה לי ומבקשת מהנהג לנסוע קולטת את לוקאס בזווית עייני יוצא מהרכב שלו מסתכל על המונית בעצב.
לא אכפת לי
גם לי כואב
גם אני נשברתי
והגיע הזמן שאדאג לעצמי
כי כל חיי ריציתי אחרים
ותמיד אותו דבר
אכזבה
טריקת דלתות
ושוב
אכזבה
אני מגיעה לשדה מזמינה כרטיס חזרה לבית שכבר לא נקרא שלי.
בצג כתוב שהטיסה עוד שעה אני מרכיבה על עייני משקפים שמה את הכובע של המעיל ויושבת בספסל לא רוצה שאף אחד יתקרב.
הפלאפון מלא בשיחות והודעות מלוקאס אני לא טורחת להסתכל למה לי בשביל שהוא יגיד לי שהוא מצטער?! הבנתי את זה לבד, אני פשוט מכבה אותו.
כשקוראים לנוסעים לעלות ךטיסה אני קולטת מה המשמעות של זה-
אין לי לאן לחזור הכל נגמר
הסתיים נשאר בגדר העבר.
הלוואי שיכולתי למחוק את העבר גם...
כשאני מתיישבת במטוס אני מתחילה לגבש לי תוכנית אני אחזור לדירה של לוקאס אקח את הדברים שלי ובנתיים יתמקם במלון ליום או יומיים. ואחרי זה אשכיר דירה מהכסף ששמרתי לי בצד למקרה הצורך.
כשאני מגיעה לדירה השעה כבר 11 וחצי אני נכנסת מבלי שהשומרים אומרים משהו אני תוהה למה אבל אז מבינה שהם הרי יודעים מי אני והם חושבים שהכל בסדר לוקאס עדיין לא עידכן אותם כמה הכל גרוע.
אני נכנסת לחדר שינה לא טורחת להדליק את האור, זורקת את כל הבגדים לשתי מזוודות גדולות ובאה לצאת אך לפני אני מסתובבת, מסתכלת על כל מה שאני  עומדת  להשאיר מאחוריי הדמעות יורדות.
והדבר האחרון שאני עושה לפני שאני עוזבת זה להוציא את הטבעת שלוקאס נתן לי ביום חתונתנו אני באה להניח אותה על השידה ושומעת קול מתוך החושך.
"אני לא הייתי עושה את זה במקומך"
"לוקאס?" אני שואלת ומדליקה את האור מאשרת שזה הוא
"אבל איך..?"
"הגעתי? אני ראש המאפיה של ארה"ב קריס זה לא כזה קשה לי את הרי יודעת את זה"
הוא אומר בעצבנות
"סליחה שכחתי לרגע"
"כבר הספקת לשכוח אותי ואוו קריס אני מוריד בפניך את הכובע"
הוא אומר בזלזול
"לא שכחתי אותך אותנו" אני לוחשת
משהו מהיר וכמעט בלתי מורגש עובר בעיניו אך במהרה זה חוזר למבט הקר שהוא מעניק לי עכשיו
"אני תוהה אם את עושה את זה כי זה משהו שרצית לעשות מלפני הרבה זמן רק פחדת ועכשיו הידד יש לך הזדמנות"
הפה שלי נפתח להגיב אבל במהרה הוא נסגר שלוקאס מתקרב אליי גורם לי לפחד להרגיש משותקת
"אני שונא אותך, קיבלת מה שאת רוצה אני לא אעצור אותך יותר עכשיו תעופי לי מהפנים" הוא אומר בכעס שלא ראיתי הרבה זמן
"לוק אני.."
"אני מה קריס? מצטער, תחסכי לי את הזיבולי מוח שלך"
"לוק זה לא נכון מה שאתה חושב"
"אל תקראי לי לוק!"
"ובאמת שלא אכפת לי מה שאני חושב כל מה שאני רוצה זה שתצאי לי מהחיים.
התאהבתי בך לא חשבתי שזה אפשרי בשבילי להתאהב ובסוף התאהבתי.
ואת יודעת משהו קריס? אני מצטער שהתאהבתי בך"
הוא אמר יוצא מהחדר בטריקה
נפלתי לרצפה מטושטשת מדמעות
הכאב בחזה רק גדל
הוא שונא אותי עכשיו
ועכשיו באמת הכל נגמר לנצח.
אני קמה מוחה את הדמעות ויוצאת מהדירה מזמינה מונית ונוסעת לא חשוב לאן רק רחוק ממנו
******
לוקאס-
אני נשבע שכשהרופא אמר שהתינוק הזה שלי, רציתי להרוג אותו ואת שרלוט שפרצה לחדר שמחה אחרי שקריס נעלמה.
היא התחילה לדבר איתי אבל לא באמת שמעתי, כל מה ששמעתי זה איך שהלב שלי נשבר לרסיסים.
קמתי מהמרפאה מעיף את ידה של שרלוט ממני והולך למכונית שלי נכנס ונוהג במהירות מקווה להספיק את קריס.
הגעתי מאוחר קריס כבר ישבה במונית ונסעה הרחק ממני מיהרתי לחדר שלי שבמלון מתקשר לרובי העוזר הראשי שלי ומורה לו להזמין לי מיד מטוס פרטי ובזמן הזה שאני מחכה אורז את הכל.
המטוס מגיע אני ממהר להיכנס ומצווה על הטייס לטוס מהר כדי שאגיע לפניה.
אני מגיע ב11 לדירה שלי השומרים שלי מקבלים את פניי אני מהנהן לעברם, ונכנס לבית ממהר לחדר השינה לראות אם היא כבר עזבה. אני מגלה שהדברים שלה עדיין כאן מה שגורם לי להבין שהיא עוד לא הגיעה וזה עניין של זמן עד שהיא תבוא.
אני יושב בחושך בשקט עם עצמי הרגשות מתערבבים אצלי
אני שונא אותה
אני אוהב אותה
אני לא בטוח מה יותר ממה
אחרי חצי שעה היא אכן נכנסת לחדר לא מרגישה בי אפילו לא טורחת להדליק את האור אני יושב דומם על המיטה של שנינו רואה אותה מכניסה את בגדיה לתוך תיק והכעס שחי עולה שלב.
כשהיא באה לצאת היא מסתכלת על החדר דמעות יורדות בענייה היא יוצאת אבל לא לפני שהיא מניחה את הטבעת על השידה אז אני ממהר להתגלות
"אני לא הייתי עושה את זה במקומך" אני אומר בכעס מתון משתדל לשלוט בכעס שמתפרץ בי
"לוקאס?" היא שואלת אותי מנסה לאשר את דבריה לעזאזל גם כשאני כועס עליה אני עדיין מאוהב בה ובקול שלה כשהיא אומרת את שמי
אני מתקרב אליה
היא מסתכלת לעברי המומה ומפוחדת
"אבל איך?.."
"הגעתי? אני ראש המאפיה של ארה"ב קריס זה לא כזה קשה לי  את הרי יודעת את זה" אני אומר נדהם שהיא עדיין אותה תמימה שהיא
היא מתחילה לנסות לתרץ אבל אני ממהר לקטוע את הזיבולי מוח שלה נותן לה ללכת אומר לה שעכשיו היא השיגה את מה שהיא רצתה מהתחלה אני שונא אותה
למרות שאני לא
אני עדיין מאוהב בה כמו שהייתי לפני
אבל אני פאקינג לא מצליח להגיד לה את זה מרוב שאני כועס.
ואז אני צופה בה נשברת לחתיכות כמו שאני נשברתי ויוצא מהחדר בטריקת דלת עדיין שבור...
******
קריס-
הנוף חולף על פניי במהירות וזה גורם לי לשלווה.
המחשבות רצות במוחי
לוקאס אמר שהוא שונא אותי
אבל זה לא נכון
זה לא יכול להיות כי אם כן למה אחרי כל המילים הקשות שהוא אמר אני עדיין מאוהבת בו?
למה זה כואב לי להיות רחוקה ממנו?
הלוואי שכל זה לא היה קורה שזה היה רק חלום...
******
פרק חדששש!
אז מי רוצה להרוג אותי?
או את קריס?
או אני לא יודעת את מי
אני מתפה לעשות סוף רע למרות שאני שונאת אז אם תדרגו הרבה ותגיבו אני לא אעשה סוף רע
קצת שוחד מה יש😉
לא לשכוח להגיב
זה מעניין לדעת מה אתן חושבות
בנוסף תגיבו כדי שיהיה סוף טוב...
אחרת
סתם נראה מה יהיה
אבל ברצינות עכשיו לא יזיק לכן קצת לפרגן ולא אני לא מדברת על הבנות שכן מפרגנות אלא
אליכן שלא מפרגנות שם בבית☺
אז לייק תגובה פלוס עוקב ולפרק הבא...
נ.ב שמתן לב איזה חמודה אני גם מעלה פרק אחרי שלושה ימים גם פרק ארוך מכל הפרקים שעשיתי 1119  מילים לכבוד חנוכה עכשיו ניתן לכן קצת לחכות או שאני אשבר אחד מבין השניים.