pieces of goodness

chapter 18-

להשמעה- maroon5 i dont wanna know
לוקאס מצמיד אותי לגופו ואני נושמת את הריח שכל כך השתוקקתי אליו הרבה זמן.
"איך את?"
"איך אני נראת לך שאני?"
אני שואלת בכעס מופתעת מהרבה דברים מפוחדת ממה שעוד עתיד להתגלות לי.
"אני מצטער שלא הגעתי אליך מוקדם יותר"
אני שותקת ומצמידה עוד יותר את ראשי לחזהו הוא מנשק את ראשי ושאר הנסיעה עוברת בשקט.
כשאנחנו מגיעים לוקאס לוחש לי לעלות להתקלח ולהירגע.
אני עולה ושוטפת את כל הפחדים, הלילות שבהם השתוקקתי להיות עם לוקאס, הכאבים...
אחרי המקלחת אני צונחת במיטה הרכה לוקאס כבר שוכב במיטה ומסתכל עליי.
"למה אתה מסתכל עליי?"
"אין לך מושג כמה פחדתי לאבד אותך, פחדתי שלא תהיה לי הזדמנות לומר לך כמה אני אוהב אותך, כמה את האור של חיי, כמה לילות בלי שינה עברתי"
"גם עליי" הוא מחייך לעברי ומנשק את שפתי נשיקה רכה השפתיים שלנו נעות בתיאום מושלם כאילו אנחנו גוף אחד ואני יודעת שהוא האחד שלי.
"את צריכה להיבדק"
"אני יודעת"
"אני מצטער" הוא מסתכל לעברי במבט כואב
"הייתי אדיוט שחשבתי שלא יקרה לך כלום ושאף פעם לא תלכי לי"
אני מנשקת את שפתיו שוב משתיקה אותו שנינו אשמים במה שקרה.
"אני אוהבת אותך אתה יודע את זה נכון?"
"גם אני אוהב אותך. ואני לא מתכוון יותר לאבד אותך" הוא מצמיד אותי אליו
************
"קריס?" לוקטס מנער אותי מהשינה אני מתעוררת מיוזעת וחסרת נשימה
הוא מסתכל עליי בדאגה מיוסר
"אמרתי משהו?" אני שואלת פוחדת שהוא גילה אפילו קצת על מה שעברתי
"רק צרחת ובכית מתוך שינה שאת לא יודעת כלום שיעזוב אותך"
"סורי שהערתי אותך" אני לוחשת לעברו מסתכלת לתוך עיניו שגם בחושך כשרק אור הירח שנשקף מהחלון מאיר אני עדיין יכולה לראות את צבען הכחול כמו הים
"אני דואג לך, אני חושב שאם תספרי יהיה לך יותר קל להתמודד עם זה" הוא לוחש לי בחזרה
"אני לא רוצה להיזכר תן לי לשכוח"
"לעזאזל קריס את לא שוכחת את לא מבינה את אף פעם לא תוכלי לשכוח. לא בדרך הזו" הוא אומר בכעס מודאג עוד יותר
"אני פשוט צריכה זמן" אני אומרת לו ומשעינה את ראשי על חזהו
"אני צריכה זמן" אני חוזרת על מילותי שוב מנסה לשכנע את עצמי גם כן על הדרך.
אני רואה מזוית עייני שלוקאס לא מאמין לדברי אבל בכל זאת הוא שותק ואני כלכך אסירת תודה.
אני חוזרת לישון וקמה רק בבוקר מגלה שהמיטה ריקה
"לןקאס?" אני קוראת בלחץ
אבל אין קול הדמעות מתחילות לרדת אני מפחדת אני שוב נמצאת שם לבד נאבקת לחיות עם הכאב
"לוקאס!" אני צורחת
בבקשה שזה חלום
בבקשה שזה חלום
רק חלום
זה לא באמת
זה רק חלום
"הכל בסדר?" לוקאס נכנס כשלגופו כרוכה מגפת בלבד ופלג גופו העליון ערום
הוא מסתכל לעברי וכשרואה את דימעותי הוא מקלל חרשית
"אני כאן אוקיי לא הלכתי אני לעולם לא אלך, את בטוחה" הוא אומר מסתכל לתוך עייני ומצמיד אותי אליו.
לכמה רגעים אני עדיין המומה, הלב דופק מהר, אבל אחרי כמה זמן כשאני בזרועותיו אני נרגעת אני חוזרת לנשום רגיל שוב.
"אני מצטערת חשבתי שאני שוב שם שכל זה היה חלום"
אני לוחשת
"לא קריס אני המטומטם אני פאקינג מטומטם שחשבתי שלא תפחדי כשלא תראי אותי בבוקר"
הוא אומר ומטיח את ידו בקיר משאיר סימן מידו זולג דם הוא מקלל שוב פעם ומסתכל עליי
"אני מצטער בייב אני כל כך אדיוט"
הוא אומר מיוסר
"אני עדיין בכל זאת אוהבת אותך"
אני אומרת מחייכת לעברו מקווה שזה יעזור לו להירגע וזה אכן עוזר הוא מחייך לעברי גם וקם לשטוף את ידו
"אז חשבתי לעצמי שאולי נלך לרופא שיבדוק אותך" הוא אומר מסתכל עליי בחשש מסוים
"אוקיי"
"אוקיי" הוא אומר מחייך לעברי חיוך מרגיע
אני לובשת סריג אדום וגינס שחור ומעל שמה ג'קט עור ומגפונים שחורים קצרים.
אני מסתכלת על עצמי במראה ומהר מסיטה מבט, אני לא צריכה מראה כדי לדעת שעדיין יש סימנים כחולים בכל גופי שמזכרים לי את מה שעברתי.
כשאני מוכנה אני יורדת למטה לוקאס כבר מחכה לי הוא מושיט את ידו ואוחז בידי אני מסתכלת לעברו מהנהנת לעברו על השאלה שאני רואה בפניו
"בוא נעשה את זה"
אנחנו יוצאים, הנסיעה עוברת בשקט אני מסתכלת על הנוף שנשקף מחלוני מפחדת ממה שאני עומדת לגלות.
הרופא בודק אותי ומורה ללוקאס לצאת הוא צורח עליו שאין סיכוי ומה שיש לו להגיד שיגיד בפניו ובפני אשתו
אני עוצמת עניים מחייכת למשמע המילה "אשתו" כל כך התגעגעתי לשמוע את זה
לוקאס מסתכל לעברי
"את בסדר?" הוא לוחש מוודא שהכל טוב
"אני מוכנה מה התוצאות דוקטור?"
"אני מצטער לבשר לך שאיבדת את התינוק"