Our Secret

Part 18; Stuck Love

נקודת מבט ג'ורדן;
"אני לא רוצה אותך פה." המשפט הזה רץ לי בראש שוב ושוב. אני כל כך כועס עלייה על זה שהיא האמינה לי בכזאת קלות ועל זה שהיא ביקשה את זה.
אני יודע שאני אמור לחשוב עלייה קודם על מה שטוב בשבילה ועל החיים האנושים שהיא תוכל לנהל אבל כואב לי להשאר מאחור כשכל חלק בגופי אוהב אותה ורוצה אותה. אייך עושים את זה? אייך משחררים אדם שאוהבים?
חשבתי על זה הרבה ואולי אני צריך להשתחרר קצת מהמקום הזה לתת לה ולי מרחב לעבור את כל העניין הזה. אולי אני צריך לקחת את עצמי ואת הלב שלי רחוק מכאן לאיזה עיר צעירה ומודרנית ולהתחיל חיים חדשים. לא שאמצא שוב אהבה אלא לחיות לבד למשך הנצח הקרוב.  אתם מבינים זה ה ב ע י ה הגדולה!  חיכתי כל כך הרבה שנים לרגע הזה וכשאני אומר שנים אני מתכוון לזה ועכשיו אני פשוט צריך לוותר על זה וללכת רחוק.?
"ג'ורדן אתה מקשיב?? זה כאילו אני מדבר לבד. לא יאומן!" אני מסתכל על אחי הגדול במבט שואל. לפעמים הוא נשמע כל כך מבוגר... 
"הסתובבת קצת לבד לאחרונה."  אני לא עונה. "אני דואג לך. מה קורה?"  אני מסתכל עליו כשהוא נשען על השולחן מסתכל עליי. גם כשאני מסתכל בעיניו אני לא רואה את אחי מעניין גם אם הוא לא רואה את זה אצלי. הוא השתנה אני השתנתי הוא כבר לא אחיי אלא המנהיג שלי. . אני לא חושב שאני כבר מזהה את עיניי אחי הגדול. העיניים האנושיות שלו.
הדלת נפתחת.  ואחיי מרים את ידיו לסימון שאנחנו בשיחה.  "אדוני זה נושא מאוד חשוב."  האיש אומר אולי נכון להגיד איש בדמות נער.  אחיי נאנח למרות שאין בזה צורך.  "ביקשתי ממך כבר לא לקרוא לי ככה!"  הנער מהנהן. אני לא כל כך מכיר אותו אבל יודע שהוא מאוד חשוב לאחי ותמיד לידיו. "נדבר?"  הוא שואל פונה אליי ואני מהנהן עף מהמקום.

......
זה היום הראשון מאז מה שקרה שאני הולך לבית הספר. אני צריך לדעת אם יש כאן משהו שיכול לגרום לי להשאר.
כולם מקובצים סביבי ומדברים! כולם סביבי אבל אני מרגיש לא שם, רחוק יותר, רחוק מידי. 
אני רואה אותה כשהיא נכנסת לבית הספר כאילו כלום. אני רואה אותה מנופפת לו עם החיוך הגדול שלה וכשהוא נוסע אני שומע את האנחה שלה ורואה את החיוך שיורד.
כואב לי לראות אותה ככה אבל משהו גורם לי לניצוץ בלב כשאני יודע שזה בגללי שלמרות הכל הייתי חשוב לה וזה נעלם מהר מידי. לא יציב ולא חזק.
היא מתקדמת למבנה בית הספר וכשהיא עוד שנייה עומדת להיכנס היא מסתכלת לכיוון המקום הקבוע של החבורה שלי.  המבטים שלנו נפגשים אבל היא מסיטה את עינייה ממני במהירות. תלחמי עליי! תרצי אותי!
אני רוצה לצעוק לה! אבל מה אני יכול לעשות חוץ מלשתוק ?
......
אני לא מרגיש כאן אבל אני כאן. האם זה מה שכולם רוצים בשבילי שאלה יהיו חיי? חיי ערפד מסכנים?, היא יושבת עם חברה שלה בקפטריה.  "הוא מסתכל עלייך."  היא אומרת לה.  היא מצקצקת בלשונה.  "נפרדנו. הוא נפרד ממני." 
  דאםם! כמה שאני שונא אותה על זה שהיא ביקשה להשתחרר ממני, מהכאב, תעמדי ותלחמי עליי, עלינו! אייך היא יכולה להיות כל כך אטומה? אייך היא יכולה להאמין במהירות לשקרים? אייך היא יכולה לוותר עליי מהר מידי?
"מה? למה?!"  היא שואלת באמת ובתמים מופתעת.  גם אני בימים הראשונים לא האמנתי. אבל ככה זה. אתה תעשה את הדברים שפוגעים בך בשביל מישהו שאתה אוהב וצריך את זה.
"אבל הוא אהב אותך!" היא אומרת לה.  "בדיוק! הוא כבר לא. הוא אהב אותי! וגם זה לא בטוח."  חיצים מפלחים את ליבי.  הכל היה סתם. "אל תהיי סתומה! הוא באמת היה מאוהב בך!"  לורל מסתכלת עלייה ואני קולט את הזיעה שבמצחה ואת הרעידות בגופה.  "אני לא רוצה לדבר על זה!"  היא אומרת בקול רועד ושבור אבל סמכותי והחלטי. החברה שלה מהנהנת לא נכנסת שוב לנושא הזה. ואני? הלוואי שיכולתי לא להיכנס לנושא הזה הלוואי שזה לא היה כואב לי כמו שזה כואב לי. אמרתי לה שאני רוצה להרגיש אנושי מה יותר אנושי מלב שבור? ולמה היא חושבת לעזאזל שאני לא אוהב אותה אם רק אתמול הייתי שם בשבילה כשהיא בכתה! למה?! למה  היא בטוחה שכולם שונאים אותה.?

............. נקודת מבט לורל
אני לא מפסיקה לחשוב על אתמול. על התקווה שניצתה בליבי כשראיתי אותו שם, על האושר. ואני מרגישה בחילה רצינית. הוא לא אוהב אותך לורל, הוא לא מסוגל כמו שאף אחד אחר לא.
אני נזכרת במילים שלו ובכאב שלי.
"אני מצטער."  הוא אומר ואז אני פשוט מתחילה לצרוח.  הוא מחבק אותי ואני מפסיקה לצרוח רק ליבב. נותנת לו לחבק אותי.
"אני לא רוצה אותך כאן." הוא מהנהן.  "אני לא יכול להשאיר אותך לבד."  הוא אומר וקולו לא חושף כלום.  "למה אתם עושים לי את זה?"  אני שואלת בכאב.  "למה אתם תמיד מתעסקים עם הלב שלי?" הוא מנגב את הדמעות שלי ואני דוחפת אותו ממני. 
אין לו זכות לגעת בי.
"מה? באמת היה קשה למצוא בן אדם חלש כמוני?" הוא צוחק אבל צחוק עצוב.
"האהבה היא החולשה הגדולה שלנו." הוא אומר. 
הוא היה שם וחיבק אותי כשהייתי צריכה מישהו כזה והוא תמיד היה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותו. אז למה לשבור לי את הלב כשאתה היחיד שיכול להשלים את השברים?  האהבה היא באמת החולשה הכי גדולה שלי.
אני מחייכת את החיוך שלי.  "אל תדאגי הכל לטובה."  אני אומרת לה  כשהחברים של ג'ורדן עושים רעש.  'שולחן המקובלים'  אני והיא מסתכלות לכיוונם בעצם לא רק אנחנו אולי חצי מהקפטריה. אבל הם כבר רגילים לתשומת הלב הזאת עד כדי כך שכבר הפכה להרגל ולעוד משהו שלא שמים לב אליו כאילו מאות העיניים שנשלחות לשולחן שלהם הם כלום. אני פוגשת את מבטו של ג'ורדן. העיניים שלו! העיניים שלו! הצבע שלהן! חומות!!  דמעות זולגות מעיניי. למה אני כבר לא מסוגלת לראות את הצבע האמיתי שלהם? למה לא את האפור היפה במקום החום שאיני מזהה ולא חושף כלום?
הוא נראה אבוד מכונס בתוך הכובע של הסוודר שלו.
למה אני לא מצליחה להפסיק לבכות? ולמה לא מצליחה להסיט את עיניי מעיניו המתות. אלוהים הוא נראה זוועה יחסית אליו.
"אוקיי די! את לא בסדר! למה את בוכה?" ג'ניפר שואלת אותי מודאגת.  אבל אני רק קמה לוקחת את התיק שלי ורצה משם. למה כל כך אכפת לי?!  למה אני מרגישה אשמה כל כך? למה כואב לי לדעת שאני רחוקה ממנו?
אני מגיעה לשער מתנשפת.  אני נשענת על הסוגרים כדי שיחזקו אותי כשאני מאבדת את עצמי. אני מרימה את עיניי כשאני רגועה יותר. גם השקט שכאן עוזר. אבל מה שאני רואה מחזיר הכל אליי. הוא עומד כמה צעדים ממני והלב שלי מתחיל לפעום במהרה שוב. ואני שונאת את עצמי על זה. שונאת את זה שהוא מודע לזה ולזה שהוא גורם לזה.
"את בסדר?" הוא שואל אותי. אני לא עונה לו.  "אני שונאת אותך." אני לוחשת לעצמי אבל יודעת שהוא שמע אפילו לא רציתי שהוא ישמע.  הוא מהנהן. "לא ביקשתי ממך שתואהבי אותי רק שאלתי אם את בסדר." צביטה בלב.  אני לא מעזה להסתכל בעיניו ולא עליו בכלל. "למה זה בכלל מעניין אותך? אני לא צריכה שתבוא לאסוף את השברים שלי.אני לא צריכה אותך. "  אני אומרת וקולי נשמע חלש..
"אלוהים! אני פשוט שונא אותך," הוא אומר כשהוא דוחף אותי לשער ומנשק אותי.