שונאת את כולם שונאת!! אני עולה לקומה השלישית זאת שלא משתמשים בה ונכנסת לאחת הכיתות. . חשוך מסריח ומבודד מקום בדיוק בשבילי.
לא רציתי להיות כאן אבל אני כאן כי אכפת לי מאמא שלי ואני יעשה הכל בשבילה כי היא היחידה שיש לי. היא ואני. אם לא, הייתי בורחת הרחק מכאן הרחק. הייתי עפה מהמקום הזה!
היה לי רק חשוב לדעת שלא חלמתי על זה כי רציתי לדעת שאני עוד יכולה לסמוך על עצמי. מה אנשים לא יעשו בשביל לדעת על מי לסמוך? אני יעשה הכל בשביל לדעת שעוד לא איבדתי את עצמי. שאני אוכל לסמוך על עצמי כשאין על מי. כי אין כבר על מי!
הדמעות נופלות אחת אחריי השניה . למה הוא היה חייב להגיב ככה? למה? מה כבר שאלתי אותו?
אני יודעת שיש לו מה להסתיר כי אם לא הוא לא היה מגיב ככה.
נראה כאילו יש לי פרצוף שאומר 'תפגעו בי' או אחד כזה שאומר 'אין לי רגשות' . הוא פשוט גרם לי להרגיש כאילו אין לי חשיבות כאילו מה כבר יקרה? היא רק תפגע נו אז מה? אני לא מוכנה שעוד אחד יתן לי הרגשה כזאת. אבל עם כולם חושבים את זה אז מה זה אומר עליי?
הדמעות מתגברות. אני מנגבת אותם לוקחת את התיק נושמת עמוק שמה חיוך מזויף ויוצאת מהמקום המזדיין הזה!
....
"לורל? " המנהלת ניגשת אליי מופתעת. "מה את עושה בחוץ?" היא שואלת אותי כשהיא מסתכלת על התיק שלי ועליי ליד השער. מה אני עושה? מה אני כבר יכולה לעשות! להבריז!!!
"אל תגידי לי שג'ורדן כבר השפיע עלייך. חשבתי שאת תשפיעי עליו. ראיתי את הציונים שלך." היא אומרת עם נימה מאוכזבת טיפה. בא לי לדפוק לה מכה בראש אבל אני חושבת על מה שהיא אמרה. "מה זאת אומרת שג'ורדן השפיע עליי? מי זה?" היא צוחקת. צחוק מאולץ ולא אמיתי כן? "מה זאת אומרת מי זה? הילד שהפגשתי בינכן במשרד שלי." "מה?" אני שואלת. "כן." היא אומרת מסתכלת עליי עם המבט המופתע שלי. "אה. כן! פשוט שכחתי שקוראים לו ג'ורדן." אני אומרת. "טוב עכשוי כנסי לשיעור!" היא אומרת מלווה אותי. אם זה קרה רז לא דימיינתי מה שקרה אתמול. זה באמת קרה! ואני לא משוגעת
..........
אני מסיימת את השיעור האחרון להיום ולמזלי אף אחד מהן לא היה עם ג'ורדן.
אני אוספת את הספרים מהשולחן. החומר הלימודים הזה פשוט מעצבן זה חומר שאני בכלל לא למדתי ולא יודעת אותו וקיצר יש לי הרבה להשלים..
אני דוחפת את הספרים ללוקר . ואני סוגרת בטריקה את הדלת שחושפת את הנער שהכי לא בא לי לראות עכשוי! אותו ואת העיניים שלו!
"תני לי רק להגיד משהו" הוא מבקש. ואני עוקפת אותו ממשיכה ללכת. "אני מתחנן אלייך." הוא אומר עוקף אותי בחזרה ועוצר אותי. אני מסתכלת עליו, על היד שלו שנוגעת בי. הוא מוריד אותה לאט כשהוא רואה את המבט שלי. אני שונאת אותו.
הוא מתקפל מכאב . אני רוצה להתעלם מזה אבל הוא נראה סובל כל כך. "אתה בסדר?" אני שואלת מדאגה. למה אני בכלל צריכה לדאוג לו? הוא מסתכל עליי. "בבקשה. יש לי הרבה להגיד לך." הוא אומר.. "בסדר זה לא חשוב עכשוי. אתה בסדר?" אני שואלת אותו מתיישבת לידו נשענת על הלוקרים . "כן. אבל זה חשוב עכשוי וחשוב יותר מכל דבר אחר." הוא אומר. והלב שלי נמס. "אני מצטער כל כך. ניסיתי לגרום לך לעזוב את העניין והגזמתי לגמרי. אני ממש מצטער." הוא אומר ואני נאנחת. הלוואי שהיה קל לסלוח. "למה ניסת לגרום לי לעזוב את העניין? מה זה העניין הזה?" אני שואלת סקרנית. הוא מגחך. "אני מצטער. אבל זה כל מה שאני יכול להגיד לך." הוא אומר. "לא אמרת אבל כלום." אני אומרת מנסה להבין אותו. "בדיוק!" הוא אומר. "מה עשית לי אתמול?" אני שואלת אותו. הוא מסתכל עליי. "את זוכרת?"הוא שואל מופתע. "זוכרת ששאלת אותי על העיניים שלך ומאיפה הם מוכרות לי וגרמת לי לענות לך והתעלפתי. כן?" אני שואלת לא בטוחה לגמרי. "את מבינה זה בדיוק הקטע שלא היית צריכה לזכור!" אני מרגישה שאני הולכת על חבל דק כי אני רוצה לגרום לו לדבר מבלי שהוא ישים לב. "למה כל כך אכפת לך שאני זוכרת? מה עשית לי?" אני שואלת אבל אתמול בלילה עמדתי שעות מול המראה לימצוא שינויים ולא מצאתי. "כלום. תפסיק לדאוג כל כך." הוא אומר מסתכל עליי. "אבל רק אנשים מיוחדים מאוד זוכרים." ואני מסתכלת על העיניים שלו. יש לי חולשה לעיניים יפות. שכחתי כשאני מסתכלת על העיניים שלו הם מסתכלות עליי בחזרה. "איזה צבע את רואה?" הוא שואל. "אפורות." אני אומרת. "אפורות בוהקות. "את לא אמורה לראות את זה. ." הוא אומר. "כולם רואים שיש לי עיניים חומות." . "אבל יש לך עיניים אפורות." אני אומרת.
הוא ממשיך להסתכל עליי . " זה כול הקסם" הוא אומר. ואני מחייכת. "יש לי הרבה ניחושים למה שאתה." אני אומרת.
הוא צוחק. "את הרבה חכמה ממה שאת נראית." "למה בגלל שאמרתי למה שאתה ולא למי שאתה.?" אני שואלת. "אני לא יכול להגיד לך כלום אבל אני גם לא יכול לעצור אותך מלנחש." הוא אומר מחייך. "אבל אני ממליץ לך לעזוב את זה. במקרה הזה האמת לא תעזור בכלום." "אתה מפחד שאני אגלה?"
אני שואלת אותו. "בכול מקרה נראה שתגלי." הוא אומר. "למה אתה אומר את זה?". אני שואלת אותו.
"כי את כבר בחצי הדרך. ואני לא יודע למה אבל אני מרגיש כאילו את צריכה לדעת את זה. אבל זה משהו גדול. " הוא אומר והעיניים שלנו נפגשות. כבר אמרתי שיש לי חולשה לעיניים? "אז תגלה לי." הוא מחייך. "אני רוצה. אבל אני מפחד לגלות לך."
עוברות כמה שניות של שקט. "אני במילא אגלה את זה." אני אומרת קורצת לו.
"וזה יתן לי קצת זמן." "קצת זמן לעשות מה?" אני שואלת "להכיר אותך."
אני מגחכת. "אתה גורם לזה להישמע כמו דבר גדול." "כי זה דבר גדול." הוא אומר. שולח את ידו אליי. אני חושבת על דרכים לפגוע בו הוא לא יגע בי. אני מסתכלת על היד שלו שמתקרבת אליי. אבל אז הוא מוציא את הטלפון שלי מהתיק. "הרעש שיגע אותי." הוא אומר ואני לוקחת ממנו את הטלפון. "זה על מצב שקט." אני אומרת מסתכלת עליו. "אני יודע." הוא אומר ונראה כאילו מפחד שאני אברח לו. "אוקיי. אני מקבלת את זה" אני אומרת מרגיעה אותו טיפה ועונה לטלפון שמצלצל במצב שקט.
"כן אמא אני באה. . " אני אומרת קמה.
YOU ARE READING
Our Secret
Vampireבהתחלה: אני רצה. אני רצה לא כי אני רוצה אלא כי זה מה שאני פשוט עושה, רצה. ואז בבום הוא מופיע מטושטש ולא ברור. אני קמה צורחת ומזיעה. לנשום עמוק, זה רק חלום אני אומרת לעצמי אבל זה כבר אותו חלום במשך חודש! ובשבילי זה כבר יותר מסתם חלום. אני נושמ...
