אני מנסה לדחוף אותו ממני אבל קשה לעשות את זה כשאני רוצה בזה. "תעזוב אותי." אני אומרת מתרחקת ממנו. הוא מתרחק קצת מסתכל עליי. "פשוט שתקי." הוא אומר מנשק אותי יותר חזק ואני כבר מפסיקה להלחם בזה. אייך אפשר כשזה מה שאני רוצה?
אנחנו מתנתקים אחרי כמה זמן והוא פשוט קובר את פניו בשקע צווארי.
אני מתנשמת מופתעת מאוכזבת וכועסת. אייך נתתי לזה לקרות שוב? שנייה ולמה הוא עשה את זה?
"אלוהים הלוואי שיכולתי לשנוא אותך." הוא אומר והלב שלי דופק חזק. אני מגחכת. "הלוואי שאתה? אתה זה שפגעת בי!." אני אומרת בעצב והוא צוחק. "אלוהים! את לא מבינה?! את באמת לא קולטת? אני מאוהב בך עד מעל הראש?! אני לא מתפקד בלעדייך. " אני מסתכלת עליו מבולבלת.
"זה הכל בגללך. בגלל שאני אוהב אותך... ואני כל כך שונא אותך עכשוי!" הוא אומר מרביץ לשער וכל השער רועד ואני קופצת מפחד. "אני לא רוצה את זה." אני אומרת מפחדת לשמוע את התירוצים שישכנעו אותי.
הוא נראה כל כך עצבני? כל כך פגוע? למה הוא עושה לי את זה? הרי הוא יודע שאני אקבל כל מילה שהוא אומר לי.
"רצית להתרחק ממני ביקשת את זה ממני! וקיבלת! אבל מה איתי? חשבת עליי בכלל?" הוא שואל וקולו דועך עם הזמן. "אמרת שאתה לא אוהב אותי." "אז אמרתי. כי ביקשת." אני לא אומרת כלום. המבט שלו מפחיד אותי.
הייתי עסוקה כל כך בלשנוא אותו שלא חשבתי עליו. הוא לא נתן לי גם הזדמנות. הוא השאיר אותי פצועה. "אמרת שאני חלשה ושזה היה הכל סתם." הוא מסתכל עליי עם העיניים שאת צבעם אני כבר לא מזהה "אמרתי. כי ביקשת שאשכנע אותך. את רצית לוותר עליי. רצית שיהיה קל יותר וזה מה שקיבלת ממני את מה שביקשת" אני מורידה את ראשי. רציתי שיהיה קל יותר אבל זה לא נהיה קל יותר בלעדיו. "למדתי לשנוא אותך" אני אומרת הוא מגחך. אני מתגעגעת אליו זה ידוע. "זה בסדר. ההפך מאהבה זה אדישות. שנאה יותר קרובה לאהבה יותר ממה שנדמה לנו."
אני לא רוצה להיפגע. אני לא רוצה והוא פגע בי. אני לא רוצה להאמין לו שוב. אני לא רוצה? לפעמים אני חושבת לעצמי שהייתי שמעדיפה לחיות איתו מבלי לדעת שהוא לא אוהב אותי. החיים בשקר יותר עדיפים לי מאלה של עכשוי. הוא נתן לי חיים והוא לוקח אותם ממני ואני לא רוצה לחיות ככה. האהבה מסנוורת אותי כל כך עד שאני כבר איבדתי את ההיגיון, הראש!
"אני צריך אותך יותר מתמיד ואני הייתי שם כל זמן שהיית צריכה אותי. אז אל תוותרי עליי עכשוי, אל תעשי את זה, רצית שאתרחק רצית לחיות בלעדיי ונתתי לך. אבל את וויתרת עליי ואני לא הייתי עושה את זה עם כל הקושי שבעולם."
אני לא רציתי לעשות את זה. הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובכל הכאב שלי שלא שמתי לב לשלו. והוא באמת תמיד היה שם בשבילי.
הוא זה שמצא אותי באמבטיה רגע לפני שמתתי הוא זה שעזר לי לעבור את הסיוטים בלילה הוא זה שעזר לי אתמול, הוא זה שהיה שם כשהייתי בתרדמת, הוא זה שעזר לי לעבור את התקופה הזאת. הוא זה שהיה שם בשבילי ואני? מתי אני הייתי שם בשבילו? גם אם אני פגועה ומבולבלת אני חושבת שאני חייבת לו את זה. לפחות להיות שם בשבילו.
"רצית לא להתמודד נתתי לך את זה אבל עכשוי הגיע הזמן להתמודד. תעשי את זה בשבילי כי אני צריך אותך." הוא צודק.
אבל אני פגועה ממנו.
גם אם הוא אמר לי את כל המילים האלה וזה שהוא לא אוהב אותי המעשים שלו מראים אחרת. הוא היה במקומות שלא היה צריך להיות. מוכן לעזור. ואם לא אהב אותי אז למה לו?
אני קוברת את פניי בחזהו והוא עוטף אותי בחיבוק. "אל תבקש ממני את זה. לאהוב אותך כשעכשוי קל לשנוא אותך." הוא נושם עמוק. "אני לא רוצה לחיות בלעדייך. גם אם זה נראה לך את עדיין אוהבת אותי." אני מתרחקת ממנו. "אתה הבטחת לי. הבטחת שתשמור על הפרטיות שלי הבטחת שלא תכנס ללב שלי. ואתה..." "אני לא." הוא אומר קוטע אותי. הוא נראה חסר סבלנות "אני לא קראתי לך את הרגשות ואני לא ניזון מהרגשות שלך. אני לא. עובדה שיש לי רגשות משלי כי אני עומד פה חולה מאהבה ומתחנן אלייך שתקחי אותי בחזרה." "אבל הרגע אמרת... " הוא נאנח. לוקח את ידיי ומצמיד לחזה שלו איפה שהלב שלו אמור להיות. "עד כדי כך את לא סומכת עליי?" הוא נראה באמת ובתמים פגוע. "את מדברת מתוך שינה." הוא אומר פתאום. אה...
אני מסמיקה טיפה כל כך נחושה לשנוא אותו אבל בתוך תוכי.. .
הוא מחייך כשהוא רואה אותי מסמיקה. הוא מלטף את הלחי שלי ואני אשקר אם אני אגיד שאני לא מתגעגעת למגע שלו.
"כל כך היה לך קל להאמין שאני איזה מפלצת במקום לסמוך עליי." אני נושמת עמוק כשאני מבינה את מה שהוא אומר.
"אני יודע שנפגעת הרבה. אני יודע. אבל תני לי עוד הזדמנות. אני אתקן כל מה שנשבר."
אני מרגישה כל כך פגיעה עכשוי כשהוא יודע שאני אוהבת אותו זה הבעיה באהבה שאי אפשר לשלוט בה. הדמעות נופלות אחת אחרי השנייה. "תבטיח לי שלא תעזוב אותי." הקול שלי נשמע שבור. "בבקשה. אל תפגע בי." "אני מבטיח לך. אני לעולם לא אעזוב אותך. ואני מבטיח לך שאנסה לשמור עלייך."
הוא אומר מנגב את הדמעות שלי. "אני כל כך מצטער על הכל" הוא אומר עובר על הסימני חתכים שנשארו לי על הידיים כצלקות. "אני לא חשבתי שזה מה שיקרה. חשבתי שתתגברי." "אתה היחיד שיש לי.מה באמת חשבת?" אני אומרת כבר לא מפחדת להיפגע. אי אפשר להיפגע יותר ממה שנפגעתי אז ממה יש לי לפחד?
. הוא נאנח. יוזם חיבוק ואני בשמחה נכנסת למקום המוגן שלי אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי מחוצה לו.
"אל תוותרי עליי." הוא אומר ואני מסתכלת בעיניים שלו. "אני מבטיחה לך הפעם זה לא יקרה." אני אומרת אבל הצבע שלהם לא משתנה לאפור שאני אוהבת.
"אז עכשוי אפשר לחזור לעיסוק הקודם שלנו?" הוא שואל. מנשק אותי בכוח.
YOU ARE READING
Our Secret
Vampireבהתחלה: אני רצה. אני רצה לא כי אני רוצה אלא כי זה מה שאני פשוט עושה, רצה. ואז בבום הוא מופיע מטושטש ולא ברור. אני קמה צורחת ומזיעה. לנשום עמוק, זה רק חלום אני אומרת לעצמי אבל זה כבר אותו חלום במשך חודש! ובשבילי זה כבר יותר מסתם חלום. אני נושמ...
