Our Secret

Part 8; ביחד לנצח

עברו שבועיים מאז שאני והוא הכרנו. לאט לאט אני מתרגלת לחיים שכאן.

"את רק צריכה לדבר איתה." אמא אומרת ואני נושמת עמוק. אייך אפשר לדבר פתאום על דבר ששמרת בסוד?
"את רק צריכה לספר את האמת." היא אומרת. "את חייבת." אני מסתכלת עלייה. היא מתנהגת כאילו שהיא בסדר אבל העיניים שלה אדומות מה שאומר שהיא בכתה הרבה והכוח הרצון הזה לא מתאים לה בכלל.
"אמא אני יוצאת לנשום אוויר." אני אומרת כשאני מרגישה שעוד שנייה אני נחנקת. "מה? לא, נו. לא עכשווי." היא אומרת ואני מסתכלת עלייה במבט אזהרה. "אמא אני לא יכולה.!" אני אומרת ופשוט יוצאת.
הרחוב הוא אותו רחוב רועש ומלא באנשים ולמרות ששנאתי לחזור לעיר שלי דווקא ההתנהגות הרגילה של האנשים מרגיעה אותי לראות את הכל ממשיך כרגיל, לא נתקע במערבולת של החיים המטופשים שלי מרגיע אותי. . הטלפון שלי רוטט. הודעה.
אני מוציאה אותו מהכיס האחורי של הג'ינס.
אני קוראת את ההודעה
'תפני ימינה עכשיו.'
זה ג'ורדן הוא פה! אני מסתכלת על הפנייה שהוא מדבר עלייה, ישר לסמטה.
אבל לבסוף אני פונה ימינה ישר לסמטה החשוכה ויודעת שאף אחד לא ישים לב בתוך ים האנשים שכאן.
אני נשענת על הקיר מרגישה שעוד שנייה מתמוטטת. אני מרגישה את ידיו לפני שאני בכלל רואה אותו. "הייתי צריכה אותך עכשיו." אני אומרת.
"ידעתי שמתישהו תצאי לסיבוב ולא רציתי שאמא שלך תראה אותי." הוא אומר ואני מחבקת אותו. "ממתי כל כך אכפת לך מאמא שלי? " אני שואלת.
"אכפת לי כי לך אכפת. את לא רצית שהיא תדע עלינו." אני נאנחת והוא מושך אותי אליו. "אני מצטערת שאני ככה אני פשוט..." הוא מלטף את הגב שלי.
"זה בסדר. אני מבין" הוא אומר. קוטע את ההתנצלות העקומה שלי.
"תני לי להרגיש מה שאת מרגישה." הוא מבקש ואני מסתכלת עליו בעיניים . בעיניים האפורות והיפות אלה שניסיתי לצייר מיליון פעם ולא הצלחתי.
"אני יכול לקחת חלק מהכאב." הוא אומר. ואי אפשר להגיד שאני לא מתפתה..
"אני לא רוצה שזה יהיה ככה." אני אומרת מסתכלת עליו. "אני רק רוצה לעזור לך." הוא אומר. "אני יודעת." אני אומרת מחייכת חצי חיוך.
"אני רק רוצה להיות לידך ושתחבק אותי." אני אומרת והוא מושך אותי אליו.
והדמעות יורדות אחת אחרי השנייה.
"מפחיד אותי לחשוב לאן ההאהבה נעלמה. היא מדברת עליו כאילו בחיים לא אהבה אותו. והוא..." הקול שלי נשבר. "אני רוצה לברוח למה תמיד אנשים צריכים להחליט עליי? אני רוצה להיות אחראית על החיים שלי בלי לחשוב מה הם חושבים מה מותר ומה אסור." אני אומרת. "עוד מעט יפה שלי. מה נשאר לנו? רק שנה אחת." הוא אומר. "אתה לא מבין? אין לנו עתיד. סתכל עליהם על ההורים שלי. האנשים שהכי אהבו בעולם שתמיד היו שם בשביל אחד השני. סתכל עליהם.!"
הוא מלטף אותי. "את יודעת אומרים שההפך מאהבה זה אדישות לא שנאה. אם הם שונאים אחד את השני או משחקים כאילו הם כן זה רק אומר שאכפת להם, שהם עדיין אוהבים."
אני חושבת על המשפט שהוא אומר.
"אני מפחדת." אני אומרת. "ממה?" הוא שואל כאילו מתכוון לעשות הכל בשביל לחסל את הדבר שגורם לי להרגיש ככה.
"אני לא רוצה שזה יקרה לנו."
אני אומרת כבר ממש בוכה לא סתם דמעות. "זה לא יקרה לנו." הוא אומר בביטחון מנסה להרגיע אותי. "אני מעדיפה את הכל במצב הקודם." אני אומרת. "אני לא יכולה כשהם שונאים אחד את השני. מה אני אמורה לעשות? לבחור צד?" "לא. את בצד שלך. את רק תגידי את האמת." הוא אומר. ואני מהנהנת.
הטלפון מצלצל. "אני חייבת לזוז." אני אומרת אבל לא זזה. הוא מנגב את הדמעות שלי ולבסוף מחייך אליי. "יעזור לך אם אהיה שם?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו. מתלבטת לשנייה. "כן. אבל יהיה שם דברים שאתה לא ידעת אז תקח את זה בקלות." אני אומרת מסתכלת עליו בעיניים והוא מגחך. "אל תדאגי אני לא אברח." זה לא זה. ואז הוא מנשק אותי. "אני אוהב אותך לורל. והכל יהיה בסדר." הוא אומר ושנינו הולכים בחזרה. "ג'ורדן תודה על הכל." אני אומרת. "אני תמיד פה בשבילך." הוא אומר ואני מתחילה סבב של דמעות.
"לא. אל תבכי הכל טוב." הוא אומר. "אין לך מושג כמה הייתי צריכה אותך היום." הוא מחייך. "והנה אני פה." הוא אומר. "אני לא בוכה הרבה. אני לא יודעת מה יש לי היום אני כל כך מצטערת." הוא עוצר במקום מתנמך לגובה שלי וגורם לי להסתכל עליו. "לורל, זה בסדר לבכות. זה החיים שלך אני מבין את זה. אל תבקשי סליחה על זה. את יכולה לעשות את זה וכל מה שיקרה זה כבר לא בעיה שלך את רק תגידי מה שאת חושבת ותעני על השאלות." הוא אומר ואז הוא מחייך את החיוך שלו. "את ואני נראה לכל העולם שאהבה לא נגמרת שהיא לא נעלמת ואני מבטיח לך לורל שאני אוהב אותך לנצח. את ואני נהיה ההוכחה. ואני אוהב אותך." הוא אומר ואני מחבקת אותו חזק. הטלפון מצלצל. "ועכשוי כדאי שנלך." הוא אומר.