Our Secret

Part 10; Don't Want To Lose You

נקודת מבט ג'ורדן ;

עבר שבוע מאז האירוע. אני מרגיש חלש מבחינה פיזית ויותר חלש מבחינה נפשית.
סטפני חזרה ללימודים ובאה לבקר כל כמה ימים.
ואמה של לורל קפצה לסידורים מפעם לפעם. 
לורל מקבלת את הטיפול הכי טוב ויקר [אני דאגתי לזה],היא עברה לחדר פרטי עם חלון שמכניס אור וקצת שמחה ויותר פרטיות ושקט.
עם השכן שהיה לידה היה בלתי אפשרי לקבל רגע לבד או רגע שהוא לא מדבר,
אני חושב שלמרות הכל חיבבתי אותו הוא מילא את הרגעים שהיו ריקים, את הרגעים השקטים[והיו כאלה הרבה]
אבל היה בלתי אפשרי מצדי להיות איתו ריח הדם שלו גירה אותי בכל צורה ובכל פעם חשקתי לקרוע אותו לגזרים.
לטובתי אפשר להגיד שהוא בכלל לא נתן לי סיבה שלא לעשות את זה.
"לורל. אני יודע שאת לא מוותרת, אז רק עוד דחיפה קטנה. אני מחכה לך." אני אומר שואב כוח מהמגע שלנו.
אני מלטף את הפנים שלה עובר על תויי פנייה.
  ורק אנחנו כאן, אנחנו והשקט הנורא כאילו סופר לי את הזמן עד לסוף.
ואז אני מרגיש משהו. לא סתם רגש אלא רגש של כאב והוא לא שלי.!
בגלל שלא ניזונתי הרבה זמן עוד לפני האירוע אני ממש חלש ולא מצליח לסנן את הרגשות שנקלטים אצלי ויותר מעצבן אני לא מצליח לאטום אותם.
אז כל הכאב שאני מרגיש בא פי מאה כי זה הכאב של אמא שלה ושל החברות שלה שקפצו לבקר וזה כל רגש שבן אדם מרגיש כשהוא קרוב אליי אם זה מבקר שבא לבקר חולה במחלקה או סתם אחות מדוכדכת או עצבנית. הכל מתאסף....
אני מסתכל על לורל היא עדיין לא התעוררה. אבל אני עדיין מרגיש את הרגש.
לוקח לי כמה זמן לקלוט מה הולך כאן ואז אני מרגיש הכי מטומטם בעולם.
אני יכול להציל אותה! אני יכול לקחת לה את הכאב!
'להשתמש בכוח הזה בצורה לא נכונה מביאה תוצאות הרסניות.'  אני נזכר במשפט הזה שרודף אותי כבר הרבה זמן.
אני מסתכל עלייה כל כך שקטה וחצי לא חיה. ואני לא מצליח להעלות את המחשבה שאולי זה הסוף.  אני לא מצליח ואני יעשה הכל בשביל לא להצליח. הימים האלה יהיו תזכורת נהדרת לעתיד.

אני עוצם את העיניים  בשביל להתרכז יותר טוב וחופר  ברגשות של לורל. זה לא בדיוק חופר נותן להם לעלות לי לראש נותן להם לתת לי להרגיש את מה שהיא מרגישה. רגש זה אנרגיה.
פחד, יאוש, אכזבה, אהבה, כאב, הרבה כאב.
כואב לי לדעת שזה מה שהיא מרגישה, אני רוצה להציל אותה רוצה לנשק אותה, להצחיק אותה לחבק אותה ולהרדים ואולי סתם לדבר עם בא לה.
אני רוצה לשפר לה את המצב.
אני מתמקד בהרגשה האחרונה.
כאב.
אני מתחלחל כשאני מבין מה הכמות ברגע כזה אני רוצה ללכת ולרוקן את השכן לשעבר לחדר של לורל כי אני צריך כוח בשביל זה. אני חלש ולכן לא בטוח שזה בכלל יצליח.
אני שואב ממנה את הכאב התהליך איטי אבל כאב לא נמדד בכמות ולכן זה יותר קשה.
הכאב הפיזי מתבטא לפעמים גם בכאב נפשי. ואני מרגיש את הכאב שהיא מרגישה.
הכאב הנפשי שהוא יותר גדול ומבלבל אף פעם לא עשיתי את זה. לא שאבתי רגש ולא בכמות הזאת.
כשאני מסיים אני מרגיש ריק, חלול וחלש מאוד חלש וזה די אירוני בהתחשב בזה שהרגע שאבתי לתוכי רגש.

מה שהכי כואב זה שהיא עדיין לא מתעוררת.
אני תופס לה את היד ומתחנן.
אני בעצמי פוחד.
פוחד לאבד אותה כי בכל שנות חיי לא הרגשתי חי כמו שאני מרגיש כשהיא איתי וכשאתה חי כל כך הרבה שנים אתה לומד להעריך, לומד לדעת מה יותר חשוב.
אני מאבד את שיווי המשקל ומתיישב על הכסא בזהירות לידה. זה תנועה  לא חיננית  בשביל ערפד. 
משהו בתוכי מתעורר הרעב שבי קם לתחיה. פעימה, פעימה מחזור דם מתחדש. פעימה פעימה.
אני קם כשאני כבר לא מצליח לחשוב על שום דבר חוץ מדם.
השאיבה הזאת לקחה ממני כל טיפת כוח והשאירה אצלי הרבה כאב יותר ממה שיש בי.
אני יוצא מהחדר ופשוט רץ.  רץ לכיוון היציאה. רץ כי ריח הדם שהוא בכל מקום משגע אותי. ואני מתייסר לא בגלל שאני ערפד כי עם זה כבר למדתי להשלים אני מתייסר כי אני לא מצליח להיות מה שאני צריך להיות בשבילה.
אני לא מצליח להישאר איתה.

אני לא רוצה לעזוב אותה
אני מפחד לאבד אותה בזמן שלא אהיה כאן.  כי אני אשנא את עצמי יותר מעכשיו.
אני מפחד לאבד אותה.

אני בעצמי פוחד.  פוחד לאבד אותה כי בכל שנות חיי לא הרגשתי חי כמו שאני מרגיש כשהיא איתי וכשאתה חי כל כך הרבה שנים אתה לומד להעריך, לומד לדעת מה יותר חשוב.