אריאל- עונה 2

פרק 1

חיכינו לרופא,
כבר חמש שעות עברו מאז הם נכנסו לניתוח,
תמר בידי, רק עכשיו היא נרדמה אחרי מאמצים רבים.
פניה השלוות משרות בי תחושה מרגיעה למרות המצב הנורא.

רק היום בבוקר הכל היה בסדר,
הלכתי לסופר לקנות דברים לכבוד ארוחת הערב של תחילת השנה,
עמית וזואי נסעו לקנות לקנות יין במקום אחר. הגעתי הבייתה אחרי שעתיים שלא הייתי בבית, עמית וזואי עדיין לא הגיעו ובינתיים אני ואמא הכנו אוכל כשצחי משחק עם תמר,

דפיקה נשמעה על דלת הבית ושני שוטרים עמדו בכניסה כשבשורה בפיהם,
זה היה נורא כשהם אמרו שזואי ועמית עברו תאונת דרכים ,
אז עכשיו אנחנו מחכים לכם, כולם פה.
גיא פה, יושב עם כל החבורה בזמן שאני העדפתי לשבת לבד ואף להתרחק ממנו,
כולם דואגים לכם, ההורים של זואי, אמא, צחי.. כולם.
מחזיקים אצבעות שתצאו מהניתוח חיים ושלמים, יש לכם בת לדאוג לה,
יש לכם משפחה , חברים ועבודה,
אין מצב שתלכו.. נכון?

הרופא שמנתח את זואי יצא,
פניו לא הראו על משהו טוב, קמתי אליו כשתמר עדיין בין זרועותיי ואמא לצידי אוחזת בי, "שניהם יצאו מהניתוח, הם כרגע בחדר התאוששות ועוד מעט תוכלו לבקר אותם,
היממה הזאת תהיה קריטית בשבילם. "
אמר ונקטע על ידי החיבוק של אמא,
"תודה, תודה , תודה! " אמרה וחיבקה אותו חזק.
חיוכי חזר להופיע על פניי,

הגענו לחדר שלכם, שמו את שניכם יחד, שכובים אחד על יד השני כשמכשירים עוטפים את כולכם, כאב לי לראות את זה.
את עמית, הגבר של המשפחה, העמוד שמחזיק את הבית, כרגע מונשם בעזרת מכשירים, וזואי, הנסיכה שלי..
נראית כל כל עדינה ורגועה.

עברו שעתיים וכל החבורה הלכה כבר הבייתה מיד אחרי שחיבקו ונפרדו לשלום,
צחי לקח את תמר הבייתה להרדים אותה כמו שצריך במיטה הקטנה שלה.

"תטעינו" "להתרחק" הרופאים צעקו אחד לשני כשאני ואמא בוכות אחרי שהוציאו אותנו מהחדר, סגרו את הוילונות בחדרם כדי שלא נראה, עברו 15 דקות וגופי לא מפסיק לזוז ולרעוד מלחץ, אמא יושבת על אחד מהכיסאות, בוהה בנקודה ברצפה.
"יהיה בסדר" אמרתי לה כשאני מתיישבת על ידה ויד אחת שלי עוטפת את גופה,
"אני אוהבת אותך ילדה שלי" אמרה ונשקה ללחי שלי,
הרופא יצא כשאותו פרצוף ממקודם הופיע על פניו, "אני מצטער, הם.. " נקטע על ידי זעקה של אמא, "לא, לא זה לא יכול להיות! אמרת שהם בסדר" אמרתי מרסנת את עצמי שלא לבכות , זה חזק ממני, "לעמית היה דימום במוח שלא ראינו לפני, זואי.. היא הייתה חלשה מדי ולא הצלחנו לעשות עוד כלום" הרופא אמר ונכנסתי במהירות לחדר, יושבת ליד המיטה ששכבו עליה,
עד לפני שעה הם עדיין היו בחיים, אומנם מונשמים אבל עדיין בחיים.
ועד לפני 12 שעות הם עדיין חיו כמו בני אדם,
שמחים, מאוהבים..

זואי ינקה את תמר, עמית חיבק אותי בזרועותיו ואמא וצחי הביטו בנו וצחקו עלינו.
היינו משפחה מאושרת, אז למה?
למה להרוס הכל?
למה הם היו חייבים לנסוע לקנות את היין המעצבן הזה??
ומה עם תמר? למה הם החליטו לוותר?

"אני כל כך אוהבת אתכם, למה הלכם לי, למה הלכתם לנו? " שאלתי כשראשי קבור בין שתי ידיהם, הדמעות המשיכו לרדת בלי הפסקה, מה אני אעשה?

"בצוואה שלהם כתוב שהאפוטרופוסית שלהם היא את, אריאל. "
אמא אמרה כשהדף בידה, עיניה האדומות והנפוחות מהדמעות העבירו בגופי צמרמורת, אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה ככה.

"אני מה? " שאלתי לא מעכלת מה שרק הרגע אמרה, "את האפוטרופוסית של תמרי"
חזרה על עצמה מחייכת, "למה את מחייכת אמא" שאלתי עצבנית טיפה "כי אני שמחה שזה את ולא ההורים המשוגעים של זואי" אמרה וצחקנו, הרופאים חשבו שהשתגענו אבל לא ייחסנו לזה חשיבות,
זה היה צחוק מהול בעצב רב.

.."עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.."

"אמן" אמרו כולם כשמלא קולות בכי נשמעים,

"תנוחו על משכבכם בשלום"
אני אתגעגע אליכם,

כולנו נתגעגע אליכם.