אריאל- עונה 2

פרק 16

חיכיתי 10 דקות במכונית עד שהוא החליט להופיע סוף סוף, "הוא התניע את האוטו בזמן שאני קשרתי את שרוכיי הנעליים שלי,
השעה כבר שמונה ואני מתארת לעצמי שההורים בבית, התכוונתי להתרומם בכדי לכתוב להם הודעה שאני בדרך הבייתה ,
"אתה מטומטם? " צעקתי עליו בעצבים כשהוא התניע את האוטו בפתאומיות מה שגרם לי לדפוק את הראש במה שהיה מלפני, המבט המגחך שהיה על פניו רק גרם לי להתעצבן יותר, הנחתי את ידי על הראש,
רואה דם, האוטו נעצר בפתאומיות, "נו מה הקטע שלך? " צעקתי, הוא הוציא מהתא שלידו נייר ומים ויצא החוצה,
עדיין לא יצאנו מהחניון..
"די ליאם נו " אמרתי חסרת סבלנות כשפתח את דלת המכונית, שוב פעם, בלי לדבר.
"בלעת את הלשון? " "לא" נאנחתי, חסרת כל כוחות לבן אדם הזה, התיישבתי במושב  האחורי ככה שליאם התכופף לעברי והוא קרוב אלי, מאוד.
הוא הרטיב טיפה את הנייר במים והניח על הפצע בראשי, "אח" הוצאתי יללה של כאב מפי, "הכל בסדר, אני לא התכוונתי שזה יקרה לך" מה קורה איתך? איך הוא מתהפך בשניות ב360 מעלות , אפשר להבין?!  "בסדר, תודה" אמרתי באדישות, מסתובבת וסוגרת את דלת האוטו , תוך שניות הוא נכנס אחריי והתיישב לצידי, סוגר עליי בשתי זרועותיו הגדולות,
נשמתי נעתקה לריחו המשכר ,
עיניו בהו בי לכמה שניות ומיד אחרי זה הוא חזר לשבת כמו שצריך על המושב שלידי, קצת זז ממני כשהוא ממלמל מספר קללות.

"מ..מה קרה לך במצח? " שאלתי, חוששת מהתשובה שלו, "זה לא העניין שלך" ענה, טוב נו. למה ציפיתי?
פתחתי את דלת המכונית, מתכוונת לעבור למושב הקדמי עד שיד חזקה עצרה בעדי,
"התעסקתי עם אנשים שלא הייתי צריך, זהו" ענה ונדהמתי למשמע דבריו, "מה? על מה אתה מדבר? " שאלתי מבולבלת "תמר את ביקשת לדעת מה קרה לי, עניתי לך. דיי עם השאלות" ענה בקור,
"בסדר, תודה שענית" אמרתי לו וראשו הופנה אלי, "לא תתווכחי? " שאל ונראה מאוכזב "לא.. אני לא צריכה להתערב לך בדברים, כמו שאני לא צריכה להתערב בעניינים שלך עם האחות הסתומה הזאת" עניתי בעצבים , רואה את החיוך שלו מתרווח, לקח לי כמה רגעים להבין מה פלטתי מהפה, "ל..לא התכוונתי ש".."כן. כן, אני בטוח" אמר וקרץ לי כשהוא יוצא ונכנס למושב הקדמי וכך גם אני.

"מה לאן נוסעים? " שאלתי לא מבינה כשהוא סטה מהמסלול שהיה אמור להיות לבית.
"לאכול" אמר "אני לא רעבה" הודעתי ,
"את לא אוכלת, מעכשיו אני משגיח עלייך שתאכלי" אמר בקור "ליאם, אין לי כוח להתווכח אני רק מבקשת, תכבד את מה שאני אומרת" ביקשתי, העייפות השתלטה עליי,
"לא, עכשיו בואי" אמר וכיבה את מנוע האוטו, הגענו למסעדת בשרים.

"אנחנו רוצים בבקשה 2 המבורגרים , צ'יפס וטבעות בצל." ליאם הודיע גם למלצרית אבל בעיקר לי, "בטח, ערב טוב" הודיעה המלצרית מחייכת לליאם אבל הפעם, מה שהיה מאוד מוזר, ליאם לא החזיר לה פלירטוט, הוא פשוט התעלם.

"למה התעלמת? " שאלתי "ממה? " "אל תשחק את עצמך" אמרתי לו עם פרצוף עצבני, "אני אוהב את הפרצוף שלך ככה" אמר והשאיר אותי חסרת מילים,
אחרי מספר דקות האוכל הגיע ,
"אני מצטערת, אני לא יכולה.  בעצם אני ממש לא מצטערת, אין לי על מה. אני לא אוכלת את זה" הודעתי לו, הוא נשאר אדיש,
"את לא אוכלת כלום תמר, ובגלל זה את עכשיו אוכלת, קדימה" אמר וברוב טימטומי אכלתי, לקחתי ביס ועוד ביס, מעכלת לאט לאט.
הרבה זמן שלא אכלתי אוכל כזה ובכמות כזו, זה לא עשה לי טוב,
"ל..ליאם" התחלתי לדבר, ראשי התחיל להתסתחרר , רצתי מהר לשירותים כשכל תחולת פי יוצאת, הרגשתי יד אוחזת בשיערי, הרמתי טיפה את ראשי לגלות את ליאם עם מבט מודאג בעיניו, מוזר, מאוד.

"אני בסדר, בבקשה אל תכריח אותי לאכול עוד" ביקשתי מתחננת עם דמעה שצונחת לה מעיניי, "אני לא אכריח" אמר ברוך וניגב את הדמעה שלי בעזרת אגודלו, נותן לי כמה שניות להתענג מתחושת מגעו.

ניסיתי לקום ומעדתי טיפה, לפני שגופי נגע ברצפה, ליאם תפס אותי, מרים אותי כמו כלה ומוציא אותי מהמסעדה אל תוך הרכב,
"לא שילמנו" אמרנו באה לקום אבל מיד עצר אותי "אני שילמתי, אל תתווכחי תורי עכשיו להתחנן" אמר והתקרב לחגור אותי, עשיתי לו סימן שאוכל לבד וכך עשיתי, התחלנו את הנסיעה בזמן שעיניי עצומות אבל לא נרדמתי, "אני לא פלירטטתי איתה כי יש כבר מישהי, לי" אמר וגרם לעיני להפתח, יש לו מישהי?!
"מה אמרת?! שאלתי כמו מפגרת יצאתי שקופה והוא חייך,
"היא בדיוק נמצאת איתי באוטו" אמר וחיוך עלה על פניי, לא יכולתי שלא לחייך, בדיוק הגענו לכניסה של הבית שלי,
האוטו נעצר ונשארו כמה שניות ישובים באותה הפוזיציה,
ליאם יצא מהאוטו , לוקח את ידיי ושם על כתפיו ועוזר לי להגיע לבית,
עמדתי בכניסה מסמנת לו שאני מסוגלת מפה, הסתכלנו אחד אל השנייה "טו." נקטעתי על ידיי שפתיו על שפתיי,
תחושת מגעו הייתה הדבר הכי מושלם שיש,
ידיי התחפרו בשיערו והנשיקה התעמקה,
בשניות הוא התנתק ממגע שפתיי וחייך אלי חיוך כשהוא מתקדם לאוטו,
"לילה טוב תמי" אמר ונכנס לאוטו,
משאיר אותי בהלם ממה שקרה,
אני חושבת שאני מתאהבת בו.
זה טוב?