•כעבור ארבע שנים•
קמתי מהבכי של תמר,
השלג בחוץ התכסה בעוד שכבה מה שמקשה מאוד לנסוע,
הקונדיטוריה בקצה הרחוב העלתה ריח של אוכל כמו בכל בוקר,
"בובי שלי" קראתי לתמר כשאספתי אותה לבין זרועותיי, עוטפת אותה בחום גופי.
"כן אמא" עניתי לה כמו כל יום בבוקר היא מתקשרת אליי מישראל, מהקצה השני של העולם.
"מה קורה איתכן? " שאלה וכבר ידעה את התשובה, "לא השתנה כלום מאתמול אמא, אני בסדר, תמר בסדר.. הכל בסדר. " עניתי בייאוש וחוסר סבלנות.
"עוד שבוע אנחנו חוגגים לצחי יום הולדת, אני אשמח אם תבואו, כולם ישמחו" אמרה
"ישמחו.. אפשר לחשוב אמא אני בקשר אם כולם, כל הזמן. עם אביאל, מיקה, יובל, אביב" "ולא עם גיא" ענתה ולא ידעתי מה לענות, "בסדר אמא.. נראה" עניתי ושמעתי את ההתרגשות מהצד השני של הטלפון.
"אשלח לך כסף לכרטיס, אל תתווכחי פשוט תסכימי, מארצות הברית לישראל זה לא קצת כסף.. " ענתה ולא נתנה לי אפילו להתווכח כי ישר ניתקה לא לפני שאמרה לי לשלוח תמונה שלי ושל תמר.
שבועיים אחרי ההלוויה של עמית וזואי, ישבתי עם מיקה והיא ראתה כמה שהייתי במצב רע, גם עם גיא וגם אחרי המוות של שני האנשים הקרובים אליי.
הציעה לי לצאת קצת מהארץ, עם תמר.
אז תכננתי לטוס לשבוע, שבוע וחצי..
היה לי כל כך כיף השקט הזה שהיה שם שנשארתי עד עכשיו, כבר ארבע שנים.
היא כבר בת חמש,
היא לא זוכרת את סבתא שלה, את אמא.
אבל כמו שאמרתי כל יום אנחנו מדברים בטלפון, ולפעמים בשיחת וידיאו אני ותמר ,
מול אמא, צחי, מיקה, אביאל, אביב ויובל.
"תמי, בתיאבון" אמרתי בחיוך רחב רק למראה הקטנטונת שלי,
" טעים נכון? " שאלתי והיא הנהנה כמו ילדה טובה.
הימים הכי עצובים במהלך הזמן שהייתי פה היו הימי זיכרון, הימי הולדת,
ויותר מזה, בימים שתמר עשתה את צעדיה הראשונים, ולשמוע אותה קוראת לי אמא עשה אותי לבן אדם הכי שמח בעולם אבל מצד שני גם לעצוב ביותר.
אני הרחקתי אותה מכל מי שהיה אמור להיות לה כמשפחה, מסבתא שלה, מצחי,
מכל החברים הטובים שלי, הרחקתי אותה מכל האהבה שהיו יכולים לתת לה.
ולחשוב על זה שעמית וזואי לא פה כדי לראות אותה גודלת ומתפתחת, את המילים הראשונות שלה, הצעדים הראשונים, רק מעציב אותי יותר.
אני מדי יום מראה לה את התמונות של ההורים האמיתיים שלה ובכל זאת, כל פעם היא קוראת לי 'אמא'.
אבל עם זאת תמיד יהיה בה את מה שיזכיר לי את שניהם,
עיניה בצורת שקד הדומים כל כך לעיניה של זואי, עם הריסים הארוכים והעיניים הגדולות,
ותווי הפנים שלה כמו של עמית.
הלבשתי לה מעיל חמים וכך גם עליי ,
לקחתי את התיק הקטן ויצאנו לגן משחקים,
זה מתחם סגור ברחוב שאנחנו גרות בו,
יש מלא משחקים לגילאי שנתיים עד חמש שנים.
זו אחת מהשגרות שלנו בארבע שנים האלה.
לקום, לאכול, להתקשר לאמא וכולם,
לצאת לגן משחקים, ללכת לדבי שהיא אחת מהאימהות שהכרתי פה, יש לה ילד בגיל של תמר שקוראים לו ליאם והם גם באו מישראל. הבעל שלה הגיע לפה לשליחות.
ומיד אחרי זה חזרה לדירה, כדי שתמר תישן.
המחשבות על זה שאני ותמר חוזרות לארץ רק הטרידו אותי יותר,
אני לא ראיתי את כולם המון זמן,
אני לא ראיתי את גיא מעל לארבע שנים,
אפילו לא דיברתי איתו והוא לא איתי,
לא שלח הודעות, כלום.
שכח ממני.
YOU ARE READING
אריאל- עונה 2
Romanceהעונה השנייה לסיפור 'אריאל', הולכת להיות עונה סוחפת, מטורפת, מרגשת ובעיקר- אוהבת.
