Never let go

Ep. 25: the sound if silences

לירון
לא כולם יודעים, אבל לאחרונה בגן עדן יש קצת צרות. נתחיל מזה שאוולין שברה את עומרי פיזית ונפשית, ששיר ושחר כבר לא מה שהם היו פעם, וכמובן ששחר לא מצליח להבין מה הוא עשה. אבל החלק הטוב הוא שבגלל שכל החברים שלנו היו עסוקים בבעיות שלהם, לי ולנופר הייתה הזדמנות לשכוח ממי שאנחנו לזמן מה ולהכיר באמת.

בדרך כלל הפעמים היחידות שהיינו נפגשים היו אצל שחר ובהן רק החלפנו מבטים אך כמעט ולא דיברנו ברצינות. ועכשיו, היא מתנחלת אצלי בחדר רוב שעות היום, נותנת לשיחות העמוקות להגיע מעצמן. גיליתי עלייה כל מיני דברים שבחיים לא חשבתי שמישהו בכלל חשב עליהם חוץ ממני, ואפילו התרחקתי קצת מהסיגריות בשבילה- עדיין קשה לה אחרי שהפסיקה שנה שעברה.

בנתיים, היא יושבת על מיטתה ומתבוננת בי חושב. ״נהנית מהנוף אני מקווה״ חייכתי ונופר רק גילגלה את עיניה. ״אני הולכת היום לראות את אח שלי, רוצה לבוא?״ שאלה בטון משונה. הנהנתי אפילו בלי לחשוב על כך. ״יופי קדימה״ קמה בלי התראה מראש והפתיעה אותי. ״עכשיו?״ התפלאתי ונותרתי ישוב. ״יש לך משהו יותר טוב לעשות?״ הביטה בי בספק ולא נותרה לי בררה אלא להיגרר אחריה לתחנת אוטובוס.

משהו בה היה סוחף, גורם לך ללכת אחריה בעיניים עצומות ובלי לשאול שאלות. ככל שהתקרבנו ליעדנו היא הלכה והתכנסה בעצמה יותר ויותר, מביטה דרך החלון בעיניים מזוגגות. התקרבתי אליה ככל יכולתי וליטפתי את כתפה בזהירות. ״אין לי כל כך מה לומר כדי לעודד אותך, אבל שתדעי שאני נמצא מאחורייך אם את צריכה אותי״ מילמתי וחיוך כמעט בלתי נראה הסתמן על פניה כשהסיטה את פניה חזרה לזכוכית.

״הגענו״ הודיעה עם חשש מסוים בקולה ותוך רגע שנינו נעמדנו מחוץ לבית ספר מלא בילדים שהתרצצו לכל עבר. היא החלה ללכת ולא אמרה מילה, וכמובן שהלכתי ישר אחריה מבלי להפר את הדממה הרגעית. כשכבר הגענו לסורגים היא אחזה בהם בכוח, עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו כליל. "מי מהם זה הוא?" שאלתי ונופר הצביעה על ילד נמוך בעל שיער בלונדיני כהה משלה.

התבוננתי בה עוד כמה רגעים, ולקחה לי רק שנייה אחת כדי להבין שאני לא מסוגל לראות אותה במצב הזה. הלכתי לשער ללא הסברים, מבקש מהשומר להיכנס בתור בן הדוד של אופק אחיה. להפתעתי הוא הסכים להכניס אותי וניגשתי ישירות לאופק, תופס את תשומת ליבו עם נגיעה קלה על הכתף. "אני חבר של נופר, היא כאן מאחורייך אבל אל תסתכל אסור שההורים שלכם ידעו שהיינו כאן" אמרתי בשקט.

תגובתו הייתה מידית. עיניו נפקחו לגודל של שני כדורים וחיוך נמרח על פניו, לא מותיר מקום לספק. "תגיד לה שאני אוהב אותה ומתגעגע נורא" ביקש בזמן שפרעתי את שערותיו וניכר בו שהוא מתאפק לא להסתובב. "מה שלומך גבר קטן?" שאלתי והתכופפתי למולו עד שראשי היה מול פניו.

"עכשיו יותר טוב" הנהן, עיניו סורקות את כולי. "אז אתה ואחותי חברים?" תיחקר אותי כשמבט שובב על פניו שרק נראו תמימות. "אנחנו החברים הכי טובים" צחקתי ונעמדתי בחזרה. "נתראה ילדון" קריצה קטנה נשלחה לעברו וידינו נלחצו בחום.