Never let go

Ep. 20: i know what you did last summer

קים
שוטטתי במסדרונות הארוכים בעצלתיים, סוטה כמה פעמים מהדרך עד שלבסוף הגעתי לסטודיו. חלצתי את נעלי הספורט וקשרתי את נעלי הבלט סביב קרסולי. הפעלתי את המוזיקה והתחלתי לרקוד, מרפה את כל הרגשות, משתחררת. כל צעד במקום, אין טעויות. הכל מדויק. השיר נגמר ונעצרתי במקום. שמעתי רחש מאחורי וסובבתי את ראשי. דניאל עמד שם ומחא כפיים, חיוך מרוח על פניו. צחקוק נפלט מפי וקפצתי עליו בחיבוק. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בהתלהבות.

דניאל לחץ אותי אליו. ״עברתי פה במקרה וראיתי אותך רוקדת אז נכנסתי. בחיי קים את יפה כך כך כשאת רוקדת ככה״ התנתקתי ממנו והוא הביט בעיני. ״רוצה לצאת לטיול ספונטני?״ שאל. חציתי את החדר וארזתי את חפצי במהירות. כשסיימתי רצתי לקצה השני ואחזתי בידו של דניאל. ״אתה בא?״ שאלתי בשובבות והרמתי גבות בחיוך. הוא חייך בחזרה וצעדנו יחד אל הלא נודע, או לפחות אל מחוץ לפנימיה.

דניאל התכופף מתחת לגדר תיל קרועה ויצא משטח הפנימיה. ״בואי״ הוא החווה בראשו שאבוא אחריו. התלבטתי לרגע ולבסוף עברתי בזהירות. לאחר הליכה של כמה דקות דניאל עצר בלי התראה מוקדמת ואני נתקלתי בגבו החזק בקריאת כאב קטנה. ״אני מצטער״ דניאל ניסה ללכוד את מבטי. הסתכלתי עליו והנפתי את ידי בביטול. ״זה בסדר, תמשיך?״ הוא הנהן והוביל אותי לפסי רכבת ישנה.

מסילות ארוכות וישנות חוצות את רצפת החצץ האפורה והרים אדומים מכתרים ושומרים על פיסת גן העדן המבודדת מעין כל. מעולם לא חשבתי שיש מקום כזה בתל אביב הסואנת. גרגירי חול אדומים פוזרו בכל מקום וגם כשלא היו שם היה ניתן לראות שציפורים אהבו את המקום הזה במיוחד. ואפשר היה להבין אותן. הוא היה מרוחק אך עם זאת במרכז. שקט אך רועש לעיתים בדיוק במידה המכונה.

נעמדנו על יד מסילה שבורה ודניאל התקרב אליי מאחורה. הוא כרך את ידיו סביב מותניי וחיבק אותי, מסובב אותי אליו. ״למה אנחנו עומדים כאן?״ שאלתי אל תוך חזו. ״חכי לזה״ הוא אמר ברוגע. לאחר כמה שניות חלפה רכבת משא ארוכה. הרוח העיפה את שיערי ונצמדתי לדניאל כשהאדרנלין ממלא את גופי. עד אותו רגע לא עיכלתי את עוצמת רגשותיי כלפיי הגבר שעמד לידי. חשתי לכמה שניות קסומות כאילו העולם נעצר והרשתי לעצמי לשקוע בשלווה בפעם הראשונה מזה שנים. הבטנו ברכבת חולפת בחיוכים. ״את אוהבת את זה?״ הוא שאל מנסה להתגבר על קול הרכבת.

״כן!״ צעקתי גם אני. הסתובבתי אליו עם עיינים בורקות וחיוך של ילדה שקיבלה סוכרייה במתנה. דניאל אחז בי וקירב אותי אליו, סנטרו על ראשי. הרכבת עברה ונשארנו מחובקים. ״קדימה״ הוא לחש באוזני וצמרמורת חלפה בי. התחלנו ללכת לאורך הפסים, משוחחים בנעימות על המון דברים לא חשובים כלל. באיזה שהוא שלב ידי מצאה את מקומה בתוך ידו החמימה והרגשתי מוגנת מאי פעם. הוא היה שלי, דניאל שלי. הוא התכופף לפתע ותפס ברגליי. הבטתי בו בבלבול. הוא חייך והניף אותי כשאני צוחקת וצועקת עליו. בין לבין גם הכתי אותו קצת אני מודה.