Never let go

Ep. 22: I hate you, i love you

עומרי
גם לאחר שעיניי כבר נפקחו לא הצלחתי לזהות היכן אני. שכבתי על מיטה נוקשה בחדר לבן בעל אופי מנוכר. אבל הצלחתי להבחין דרך הטשטוש הכללי שבזמן שישנתי מישהו כיסה אותי בשמיכה עבה וסידר את הכריות תחת ראשי. נחמד מצידו.

הרגשתי תזוזה בצדי הימני והסתובבתי לבדוק מה גרם לה, עדיים מבולבל כהוגן. חזי נלחץ אל המיטה והכאב הכה בי לפתע. צעקה בלתי רצונית נפלטה מפי.

״אולי תפסיק לזוז״ שמעתי רטינה ישנונית מהכיוון ההוא. ניסיתי להיזכר מה אני עושה כאן ללא הצלחה.

״איפה אני?״ מילמלתי ביובש ואמדתי את המקום מסביבי. ראייתי הייתה מוגבלת כי לא יכולתי לזוז, אבל שמתי לב לרעמת השיער שהתפרשה לידי ולריח התרופות החזק. פזלתי לצדדים וניסיתי לאתר את מקור התזוזה. הקול, שהתעייף מלנסות לישון כנראה, התהפך מצד לצד ורטן.

שמעתי נחירה קצרת סבלנות והרמתי את גבותיי בשאלה. ״אתה בבית חולים אידיוט״ הקול אמר, ועזר לי להיזכר בכל מה שקרה.

התאונה, הבגידה.

״הראל?״ אמרתי בשמץ של הבנה. היא התקרבה כדי שאוכל להביט בה והינהנה. ״אני לא יכול לזוז״ פלטתי. הראל כיווצה את פניה בתהייה והרימה את ידה למתג קטן שהיה קבוע במיטתה. לפני שהספקתי לשאול אחות קטנת קומה נכנסה בצעדים נמרצים. ״משהו קרה?״ ציקצקה בלשונה במורת רוח לאחר שסרקה את החדר במבטה והניחה שהכל כשורה.

הראל הצביעה עליי. ״הוא סובל מכאבים ולא יכול לזוז״ הפטירה. האחות התקרבה אלינו, ובכל צעד שעשתה הקוקו במרכז ראשה התנדנד מצד לצד. ״איפה כואב?״ דרשה לדעת. רמזתי בידי לכיוון החזה והיא רטנה לעצמה משהו לא ברור. לא ניסיתי להבין, בכל מקרה כבר התייאשתי מנשים.

׳אלנה׳ קראתי את שמה מהמדים המגוהצים שלבשה בזמן שהסיעה אותי. ״את לא מהארץ נכון?״ שאלתי, שמה ושאריות המבטא הזר שלה מסגירים אותה. היא שתקה במשך זמן ארוך. ״רוסיה״ ענתה לבסוף את המובן מאליו.

המשכתי לבחון אותה וטבעת נוצצת תלויה על שרשרת עור מצווארה תפסה את תשומת ליבי. ״למה את לא עונדת אותה על היד?״ הסתקרנתי. אלנה העיפה בי מבט נבוך והכניסה את השרשרת לחולצתה. ״ככה.״ ענתה בלי להסביר. משכתי בכתפיי ועזבתי את העניין.

אלנה הכניסה אותי לחדר עגול מכוסה בטפטים חד גוניים ושולחנות קטנים המיועדים לשחמט. כמה ילדים שיחקו על הרצפה במשהו שנראה כמו לגו ואחות יחידה התרוצצה בין הדלתות. הבטתי באלנה בבלבול והיא דחפה אותי לפינה ולחצה על כפתור ירוק.

מצידו השני של החדר יצא רופא וניגש אלינו. ״למה קראת לי?״ שאל בסבלנות. ״כאבים בחזה״ מילמלה והוא הנהן בהבנה.

הרופא ואלנה ערכו בדיקה קצרה והחליפו מבטים בהקלה. ״הפציעות שלך היו חמורות, ועכשיו הגוף שלך מרפא את עצמו. זה יכאב, אבל תהיה בסדר״ אמר וסימן לה לקחת אותי.