Never let go

Ep. 23: Every time I see you, I realize how much I need you

קים
״שחר בא לאסוף אותנו את באה?״ שאלתי את שיר כשדניאל עמד קצר רוח לידי וציפה שנלך. ״אה לא.. אני אלך באוטובוס״ גימגמה וניסתה להתחמק מדבר מה לא ברור.
״למה?״ הבטתי בה בבלבול, מיד חשה שיש משהו מעבר להיסוס המהיר שלה. שחר תמיד לוקח אותנו, וחוץ מזה היא והוא התקרבו בזמן האחרון. חשבתי, יותר נכון הייתי בטוחה שהיא תרצה לראות אותו.

״לא משנה, לכו״ הנידה בראשה וסימנה שתסביר לי מאוחר יותר. לא רציתי לעזוב אותה, אך דניאל משך אותי החוצה אחריו לאחר שהבין שכנראה לא נזוז בשעה הקרובה אם זה יהיה תלוי בי.

נכנסתי לאוטו והתיישבתי בכוונה ליד שחר לא בטוחה אם לספר לו מה שקרה עם שיר. הרי בכל מקרה הוא ישים לב בקרוב להתנהגותה המרוחקת ועדיף שיפייס אותה כמה שיותר מוקדם. התחלנו בנסיעה, ולבסוף לא יכולתי לשתוק יותר, אחרי התלבטויות חוזרות ונשנות בתוך ראשי כיוון שאני לא רוצה לאלץ אותם לעשות משהו שהם לא רוצים בו.

״קרה משהו עם שיר?״ לחשתי באוזנו. הוא התרחק וחשב. ״לא נראה לי, למה?״ השיב והסתכל עליי. ניסיתי להתחמק ממבטו הירוק עד כאב ולאחר שכשלתי בזה שוב ושוב נכנעתי.

התקרבתי שוב לאוזנו. ״היא התנהגה מוזר כשדיברנו עליך היום״ סיפרתי לו. שחר נראה כשוקל את דבריי "דיברתן עליי?" גיחך והרים את גבותיו לעומתי. "תתרכז!" קראתי בחיוך. ״אני אנסה לדבר איתה... את חושבת שאולי עשיתי משהו?״ סינן בספק שאלה ספק אמירה כששאריות צחוק נשמעות בקולו. הנחתי את ידי על ירכו וניסיתי להרגיע את החששות שבו. ״פשוט תדברו״ הסברתי בקלילות והרגשתי את מבטי הקנאה מדניאל שישב מושב האחורי.

טפחתי על שחר בעידוד כמה שניות והחזרתי את ידי אליי. סובבתי את ראשי לאחור. דניאל היה נראה עצבני מעט, רגלו קפצה בחוסר מנוחה. חייכתי אליו ברוגע.

״אל תדאג אני לא מתכוונת לעזוב אותך בזמן הקרוב" קרצתי ואחזתי בידו ברוך. "אתם יכולים להפסיק להיות כאלה דביקים? אני ממש אשמח לא להקיא ברכב שלי" שחר הכריז והניח את היד על הפה להמחשה. "קנאי שב בשקט" דניאל צחק ונשק ללחי שלי, מתגרה בו בכוונה. שחר רק הניד בראשו משועשע.

שחר
עברו יומיים ושיר עדיין מתעלמת ממני. אני לא מפסיק לחשוב מה עשיתי שיכול לגרום לזה ונתקע כל פעם מחדש. אולי אני מקולל, והגורל מחליט להתעלל בי ולהרחיק ממני כל בחורה שמעוררת בי עניין ובמיוחד את שיר.

אני צריך הסחת דעת, קבעתי ביני לבין עצמי.
חייגתי את המספר בקלילות וכמו תמיד, היא ענתה בצלצול ראשון.

״רוני..״ הימהמתי לטלפון. ״אני בדרך״ הבינה את כוונת השיחה וניתקה. כל פעם כשאני צריך משהו היא שם בשבילי. תודה למי שהמציא את החברים עם הטבות.

שמעתי את דלת הכניסה נפתחת וקול תקתוק עקביה המוכר הגיע לאוזני. ״פה״ אמרתי מחדר השינה, עוזר לה למצוא אותי בחדר הקטן. שפתיה נחו על שלי בנשיקה חטופה. ״צריך אותי?״ שאלה. הבטתי בה בחיוך. ״את יודעת שכן״ השבתי. היא מצאה את מקומה לידי והפיגה לכמה זמן את מחשבותיי המבולגנות.