עומרי
בית קברות. אין מקום יותר מדכא מזה, תאמינו לי. מאות מצבות דוממות, פרחים נבולים ופה ושם אנשים שהבכי מעטר את פניהם. הפעם הראשונה שהייתי שם נדמתה לי כנצח, אך אני לא מסוגל לשכוח אותה.
זה היה לפני שהספקתי לחגוג יומולדת שלוש, כי מצידה של אחות של אמא להביא ילד בן שנה לבית קברות זה לא בסדר, אז הם חיכו שאגדל. כשהתחילו השאלות על אמא כולם פשוט התעלמו עם מבטים עצובים, אך לאחר שנה כבר לא הסתפקתי בתשובות המתחמקות שלהם.
אני ואבא נכנסנו למקום הקודר באחד מהלילות היבשים של חודש יולי. למרות שלא הבנתי מה בדיוק אנחנו עושים באמצע המון אבני דומינו, הלכתי אחריו עד שמולנו נגלתה אבן אפורה. ״מכאן אמא משגיחה עליך״ הוא הסביר וכרע ברך למול המצבה. בעיניים של ילד בן שנתיים כל הסיפור היה די תמוהה, אביו שיושב באמצע שום מקום ומזיל דמעות על האבן המוזרה.
אבל הייתי ילד זורם, אז התיישבתי על הרצפה גם אני ודיברתי עם אמא. סיפרתי לה שבגן ילד דחף אותי, ושציירתי לה ציור. הוצאתי את פיסת הנייר והנחתי לצד אבא. הוא פתח אותו בחשש והדמעות גלשו מעיניו כמו ברז שפתחו חזק מידי. בציור היו בעיקר קווים ועיגולים צבעוניים ולא מובנים, אך למעלה הגננת כתבה כמו שביקשתי ממנה- ״אמא אפשר לבקר אותך בשמיים?״.
בדיוק כמו לפני חמש עשרה שנה גם הפעם התכופפתי מול המצבה, יותר מבין ופחות תמים אבל מתגעגע יותר מתמיד. אוי אלוהים כל כך קשה ששיר לא מכירה את אמא בכלל, אבל אני לא מאשים אותה. ואיך אוכל? היא לא אשמה שהיא נולדה.
כשהייתי קטן אמא ואבא קנו מצלמה שהם חסכו בשבילה הרבה זמן, ובזכותה יש לשלושתינו עשרות תמונות. שיר ראתה את כולן, אבל אי אפשר להתגעגע למשהו שלא מכירים.
פעם היה יותר טוב, עכשיו אבא חולה ונחלש משנה לשנה. ואני פוחד, כל כך פוחד שיום אחד הוא לא יבריא והמיטה תהיה הדבר האחרון שיראה. הוא עושה הכל כדי להראות חזק, אבל כבר למדתי לקרוא אותו- הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק. אף אחד לא אוהב להיראות חלש.
התרוממתי מהמצבה והלכתי חזרה למכונית לאיטי. אני לא יודע ממתי סיגלתי לעצמי את המנהג לבוא לכאן כשאני רוצה לחשוב, אבל זה אחד הדברים היחידים שעוזרים לי להישאר שפוי. ויש את אוולין. היא תמיד שם ותומכת בי, עברנו הרבה דברים קשים ביחד.
נסעתי חזרה לפנימיה רגוע יותר מבדרך כלל, פונה ישר למגורים של אוולין. חיכיתי לראות אותה, בתקופה האחרונה קצת התרחקנו. הלכתי במסדרונות הצרים שהובילו לחדרה, ונכנסתי. הדלת לא הייתה נעולה, מוזר. שמעתי קולות מכיוון הסלון, צחקוקים משונים. התקדמתי בשקט לעבר הקולות וגופי קפא.
YOU ARE READING
Never let go
Romansa״כאילו חיי הם פאזל, ובכל פעם אני מוצא עוד חלק ומחבר אותו למקומו הנכון.״ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ שנת הלימודים של 2015-2016 על פניה הייתה אמורה להיות השנה שלהם- כשהם עוד צעירים להפליא, וחושבים שהם יודעים מה הם עושים. ואכן על פני השטח הכל נקי, חברויות חדשו...
