הראל
מכירים את הרגע הזה שאתה עובר במעבר חצייה ומסתכל בהרמת גבה מתגרה שכזו על המכונית שמתקרבת מרחוק, כאילו לראות אם יש לנהג אומץ לדרוס אותך. והאדם ברכב מצידו מאט בהדרגה כי למרות שהיה רוצה מאוד להחזיר לך ולהשטיח את גופך על הכביש הוא לא ממש יכול. ואחרי שאתה מגיע למדרכה המכונית שועטת קדימה ומתרחקת מעובר האורח שעצר בעדה מלחרוך את הכביש.
תל אביב הפכה כל מעבר חצייה קטן להזדמנות למות. הרי כולם עסוקים, כולם מאחרים ולכולם אין כוח לעצור בתמרור. העיקר שלבסוף הגעתי לפנימיה בחתיכה אחת.
אותה הפנימיה. אותם רגשות מודחקים. אבל הראל חדשה, כשהפעם יש קצת תקווה להמשיך הלאה. העבר נותר בבית. משקולת ברזל שלא ידעתי שנכבלה לרגלי הוסרה רק מעצם היותי כאן ולא בחולון הארורה. ואני נחושה בדעתי להתחיל מחדש, גם אם זה אומר כמעט להידרס בכל מעבר חצייה.
בנשיפה קצרה וצעד קצר עוד יותר נכנסתי לפנימייה. ביקשתי שלא יהיה לי חדר בודד והודיעו לי אתמול שאגור עם שותפה מקסימה בשם שיר. ואיזה מוזר זה לחוות פתאום דאגות של ילדה רגילה- לחשוש מהשותפה החדשה. אמרו לי שגם היא הגיעה לכאן אחרי תחילת שנה.
כשהגעתי למספר חדר ששובצתי בו תהיתי למה שוכב גבר נאה על מפתן הדלת. בזהירות מה דפקתי שתי דפיקות ונערה שחורת עיניים פתחה לי. ״כן?״ שאלה והביטה בי. תוך רגע היא שמה לב לבחור המעולף לרגלי וידיה התמקמו על מותניה. ״תתעלמי ממנו. יש לו הרגל מעצבן לישון במקומות הכי גרועים שיש״ אמרה, בוחנת את המצב בו היה שרוי.
״רוצה לעזור לי להשכיב אותו במיטה שלי?״ פנתה אליי, לא לפני שקיללה אותו חרישית. ״בסדר״ עניתי ושתינו תפסנו בזרועותיו. במאמץ עילאי לבסוף הצלחנו לגרום לו לשכב במיטתה. ״אז את בטח השותפה החדשה שלי״ חייכה והתיישבה מולי. ״מודה באשמה. קוראים לי הראל ואת כנראה שיר״ השבתי , מחזירה חיוך מקסים.
״מי זה?״ שאלתי כשמאסתי בשתיקה שהשתררה ביננו. ״אה זה שחר״ הודיעה כמובן מאליו. ״ולמה הוא כאילו..״ התחלתי לומר כשקטעה אותי. ״הוא היה שיכור״ צחקה. ״מתי את הצטרפת לפנימיה?״ המשכתי להחיות את השיחה ובדרך לדלות פרטים על שותפתי הטרייה. ״בבית הספר הקודם שלי התחילו ללמוד יותר מוקדם אז זה היה כמעט חודש אבל כאן רק התחילו את השנה״ הסבירה.
״אה. אני צריכה ללכת לפגישה עם המנהלת אז נתראה מאוחר יותר״ נזכרתי פתאום וקמתי ממקומי. שיר חיבקה אותי במעט מבוכה שהוחלפה בגיחוך. ״ביי מאמי״ קראה לפני שיצאתי.
במהלך ההליכה האינסופית אל הבניין המרכזי הבנתי כמה שהחיים אוהבים לצחוק לי בפרצוף, כי דווקא אחרי שהחלטתי להתקדם ולהמשיך לחיות פתאום פגשתי באקס המיתולוגי השנוא שלי. ואיזה כיף זה היה כשלסתו נפערה כשהבין במי הוא לוטש מבטים. גם היה מהנה מאוד כשהפרידה הכואבת מחברו של אחי הבהבה בראשי.
YOU ARE READING
Never let go
Romansa״כאילו חיי הם פאזל, ובכל פעם אני מוצא עוד חלק ומחבר אותו למקומו הנכון.״ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ שנת הלימודים של 2015-2016 על פניה הייתה אמורה להיות השנה שלהם- כשהם עוד צעירים להפליא, וחושבים שהם יודעים מה הם עושים. ואכן על פני השטח הכל נקי, חברויות חדשו...
