סיפור ערסים- לראשונה בחיי

פרק 25-

"אלינוי!" אלרוי דפק בדלת חדרי. "נו אלינוי!!" הוא צעק, יכולתי לשמוע את הדאגה בקולו. נכנסתי לפני כמה דקות הביתה ונעלתי את עצמי בחדר שלי, אני לא מעוניינת בשום תעסוקה חוץ מהבכי שלי.

"את מוכנה לפתוח את הדלת ולהגיד לי מה יש לך?!" אלרוי המשיך לדפוק בדלת, לוודא שאני שומעת. "לא, תעזוב אותי" ביקשתי מנסה להסתיר את העובדה שאני בוכה עכשיו, אך זה היה קשה מידי.

"אני לא זז מפה את שאת לא מספרת לי" הוא אמר ואני התעצבנתי. "תעזוב אותי בשקט! אני צריכה זמן לעצמי, לך כבר!" צעקתי בעצבים, ראיתי מטושטש כבר מרוב דמעות.

"אני הולך אבל שלא תחשבי ששכחתי!" אלרוי אמר ואני שתקתי, ממשיכה לבכות.

אני לא יכולה להסביר כמה זה כואב, חמה הוא היה חייב להגיד את זה? למה הוא היה חייב לכתוב​ את התגובה הזו? למה שום דבר לא היה יכול להיות קל יותר?

"אלינוי, זאת בת-חן תפתחי לי" בת-חן אמרה מחוץ לדלתי, אני כבר שעה בחדר, נעולה, לבד. אין לי כוחות לכלום, בחיים לא הרגשתי ריקה ושבורה כמו עכשיו.

התקדמתי לעבר הדלת מנסה לנגב את סימני הדמעות, ולטשטש את הכאב שלי בעזרת חיוך.

פתחתי את דלתי, מחייכת לעבר בת-חן את החיוך הכי מזוייף שיכולתי לגייס באותו הרגע. נעלתי את הדלת אחריה וראיתי שהיא כבר התיישבה במיטה שלי.

היא הביטה בי, ואני שיחקתי כאילו הכל רגיל.
שכבתי במיטה על הבטן, כאשר פני שקועות בתוך המיטה. "קרה משהו?" בת-חן שאלה ואני נשמתי, מנסה להירגע ולא לתת לבכי לחזור. "תעני לי, מה קרה?" היא שאלה ואני התפוצצתי מבכי. דמעות זלגו, זו אחר זו מרטיבות את המיטה, כבר נהיה לי שורף, לא יכולתי יותר.

"אלינוי! מה קרה??" בת-חן נלחצה מנסה להפוך אותי כדי שתוכל להסתכל לי בעיניים.
"הכל" ניסיתי לתמצת במילים, לא רציתי להיכנס להסברים, התחננתי לעצמי בלב שהיא תדע להבין הכל בלי שיוציא מילה מהפה.

"זה עומר?" היא שאלה ולשמוע את השם שלו שבר אותי. "איפה אלרוי?" שאלתי אותה. "יצא עם חברים להסתובב קצת, ביקשתי ממנו להיות איתך לבד" היא אמרה ואני שתקתי. "אז מה קרה?" בת-חן חזרה לנושא.

"זה עומר" התחלתי, לא היו לי מילים בפה. פשוט רציתי לצרוח. "הכל התחיל מתגובה, ואז הוא פירט לי על המחשבות שלו, ועל הרצונות שלו, אני כל כך שבורה בת-חן" הסברתי לה. "אני לא מבינה, איזה תגובה?" היא שאלה ואני הבנתי שכך או כך, אצטרך לספר לה הכל.

"הוא הגיב לפרוצה אחת מהשכבה שהיא הנסיכה שלו, התעצבנתי מזה והחזרתי לו בכך שנכנסתי לפרופיל של מישהו חתיך, מפה לשם הוא אמר לי שהיא רק ידידה, סיפרתי לו שיש לי גם ידידים, הוא אמר לי להיזהר כי הוא יודע מה עובר להם בראש, אז שאלתי אותו אם יש משהו ספציפי שעובר לו בראש על הידידות שלו והוא שתק ואז ענה, לא כרגע" סיפרתי מהר. "הוא בגד בך?!" היא חצי צעקה.

"אם לרצות מידידות שלך רגעים מיניים בזמן שאתה בקשר איתי נחשב לבגידה אז, כן" אמרתי בגמגום מהבכי. "את חייבת להירגע, אני בטוחה שהוא לא חושב ככה באמת" בת-חן ניסתה להרגיע אותי. "היית צריכה לראות את הפנים שלו, הוא היה נראה אבוד, כאילו עליתי עליו באיזה מעשה טיפשי שעשה" אמרתי לה, מוכיחה את עצמי.

"הוא לא התקשר אלייך מאז?" היא שאלה ואני הנדתי את ראשי לשלילה. "שלח הודעה?" המשיכה. "גם לא, הוא סתם שיחק בי, אני שונאת אותו!" כעסתי.

לא תכננתי ליפול לחרא הזה. למה זה מגיע לי?
הכי עצוב זה, שהוא גם לא יכול לבוא אלי, כי הוא לא יודע מתי אלרוי פה, ואם אלרוי יראה אותו אז נהיה בצרות.

"אוף בת-חן נמאס לי, למה הוא היה חייב להרוס" נשענתי על הכתף שלה. "בנים, לכי תביני" בת-חן ענתה ואני נאנחתי בתסכול.

"מה שחשוב זה, שאת צריכה להמשיך הלאה, למרות שזה קשה, ולמרות כל הכאב, הוא לא שווה אותך. אם הוא היה רציני ואוהב, היה לו אכפת והוא היה עושה הכל כדי שדמעה אחת לא תעז לצאת מעינייך. אבל הוא כנראה סתם דביל. מסתבר מגיע לך יותר מסתם שמוק"

בת-חן אמרה מפתיעה אותי במילותייה. "אני אוהבת אותך כל כך" אמרתי לה, מחבקת אותה חזק.

"מה איתך ועם אביב? יש חדש?" שאלתי בניסיון להקל על האווירה. "לא כל כך, חוץ מזה שאתמול הוא קנה לי שרשרת עם השם שלי, הוא כל כך חמוד" היא אמרה בחיוך, כאילו חיכתה שאשאל עליו.

אני כל כך רעה, רק חושבת על עצמי.

"זאת השרשרת הזאת?" שאלתי והצבעתי על השרשרת שמונחת על צווארה. "כן" היא ענתה בהתלהבות וחיוך קטן ביצבץ לו משפתיי. אני שמחה בשבילה. בתוך כל היום האפל הזה, משהו טוב קורה. מי היה מאמין.

"איזה מהממת, תתחדשי יפה שלי" אמרתי וראיתי איך היא מסמיקה מהמחשבה על אביב. ידעתי שהיא חושבת עליו. "הוא כל כך מקסים. הלוואי שתכירי בן זוג כמוהו" היא איחלה לי ואני גיחכתי.

"הלוואי באמת"

~~~~
העלתי עוד פרקקקק ווהוו!
אני גאה בעצמי חיחיחיי
מקווה שאהבתן סליחה שוב עם יש שגיאות, אני עייפה מידי בשביל לקרוא את כל הפרק 😂💓

המשך פורים שמח💕