אטלנטיס חייך כשגרר אותי אחריו, ממיס את כל הלבבות של הנשים והגברים שעמדו בדרכו, עד שהוא הולך אל המלך והמלכה, שנראו בכל מקום: הם היו לבושים בלבוש מרשים, היו ארוכים וחיננים ממש כמו אלפים מהספרים. הם הפיצו מין הילה זוהרת שגרמה להרגיש חום וטוב. הם שפעו שמחה. המלך הניח את זרועו העבה על המותניים של המלכה, והיא מחייכת ומפטפטת עם נער עם שיער לבן נפוח, כאילו התחשמל. הוא היה לבוש בטוניקה לבנה קרועה, אבל האוזניים שלו בצבצו בחדותם האלפית ותווי פניו היו דומים לשל אטלנטיס.
"הממ?" המלכה הסתובבה בחינניות, וישר קדתי. "אמא. אני רוצה לחקור את זה עם שאול. אני חייב לדעת מי עולל את זה" אטלנטיס חיבק אותי חזק, והנער שדיבר עם המלכה הביט בי, ולרגע עיננו הצטלבו. העיניים שלו היו כחולות כמו השמיים עם כתמים אפורים כמו עננים קלים שנישאים על גבי הרוח. המלכה נראתה מופתעת מעצם השאלה שלו. היא הביטה בו במשך זמן ממושך ואז חיבקה אותו חזק. דמעות הציפו את עיניה והמלך חיבק את שלושתם. הנער הביט בי וחייך. "הו.. לא יצא לי להכיר אותך.. אני.. אני באנשי." הוא הסמיק מעט, והעור הלבן כסיד שלו נהפך לורדרד. הוא קד בקצרה ונישק את היד שלי.
"אני האח הגדול של אטלנטיס... היחיד שנשאר" הוא השפיל מבט, אבל אחרי שנייה הוא הרים את הראש בחיוך. "אני מתאמץ להשאר חיובי, אז בואי לא נהרוס את זה, אוקיי?" הוא גיחך והביט בי. חייכתי חזרה, ואטלנטיס נפרד מהחיבוק-דוב של אמא שלו. "אמא, אל תביכי אותי" אטלנטיס חייך. "הא" הוא שחרר את הסיכות על הכתפיים שלו ששמרו על הגלימה שלו במקום. הגלימה היתה ארוכה ובעלת כמה שכבות של בדים עבים. הדוגמה החיצונים היתה לבנה עם עיטורים בצבע לבן של אייל וכל מיני קישוטים יפים שראו רק מקרוב. מבפנים היתה בטנה כחולה. כשהוא הושיט לי אותה, היא כמעט נפלה. היא היתה יחסית כבדה. איך הוא מסתדר עם משקל כזה?
"מתחיל להיות קר וזה... אני מאוד מקווה שימצאו מחסה או שיפתחו אוהלים אם יש.. אני עוד יותר מקווה שכלי נגינה שרד.. הכל נראה כל כך עגמומי וכולם עצובים, אני רוצה לגרום לכולם להיות שמחים" אטלנטיס עטף אאותי בגלימה שלו, שכמובן, היתה יותר ארוכה ממני והשתפלה על הרצפה. "אני מצטער שזה לא הכי מחמם והכי טוב שיש, זה מה שיש לי... והלילות קרים" הוא חייך.
"אני לא אוכל לתת לך תשובה עכשיו, בני" המלך אמר, ונדמה היה שקולו מרעיד את האדמה. "נצטרך לכנס מועצה ולדון במה ואיך יהיה. כרגע.." הוא ליטף את השיער החלק של אטלנטיס והביט בחישוקים שנעוצים באוזניים שלו "כרגע, אני רוצה שתישנו טוב, מחר הולך להיות יום ארוך. נצטרך למצוא כפר או משהו שנוכל לקיים בו חיים נורמליים לעת עתה" אטלנטיס הנהן, ואוזניו מופנות למטה, אני חושבת שזאת היתה מחווה של כבוד. קדתי ואטלנטיס הסתובב איתי, מחפש מקום להרדם בתוך ההמולה.
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
"הנה!" אטלנטיס הצביע על גזע עץ ישן ורחב. הוא התיישב ונשען על העץ. "בואי נחלוק בגלימה שלי, אני חושב שנוכל לקרוע אותה לחתיכות ככה שזה יכסה יותר שטח" הושטתי לו את הגלימה והוא עטף את שנינו בגלימה, בעוד שנינו מחובקים, ורק פנינו נשארו קפואות בעוד האנשים מתהלכים לידנו וסביבנו, מתעלמים מהנסיך הישן בצורה כל כך אלוהית, כל כך מושלמת, שהלב שלי החסיר פעימה. הוא קירב אותי עוד יותר אליו, ועצמתי את עיניי ונתתי לגופי להשתקע בתוך החום שהוא פלט, העדינות שכל כך מאפיינת אותו, ושקעתי בשינה עמוקה, שנת ישרים.
YOU ARE READING
SHEOL (Hebrew)
Fantastikשאול (שְׁאוֹל) היא ילדה פשוטה, נורמלית שחיה חיים רגילים. היא מעולם לא פגשה את ההורים שלה והיא התגוררת בבית יתומים עד שאיש מסתורי לקח אותה תחת חסותו.
