A Werewolf Boy | TAEKOOK

>3<

בוקר

נ.מ של טאהיונג

אני עכשיו עוזר לאמא לתלות כביסה, והיא מדברת עם הזוג הנשוי שגר בבית ליד, בכניסה לחצר שלנו. בטח על מה שקרה אתמול בלילה או משהו...

"זה היה קרוב. היית צריכה להתקשר אליי." השכן אמר עם קול מודאג.

למה הוא דואג לי בכל מקרה? זה לא שהוא ממש מכיר אותי או משהו כזה.

"היי, זה היה רק זאב אחד. אתה בסדר, טאהיונג?" השכנה שאלה. הנהנתי, והשכן הסתכל עליי עם מבט ממש מודאג והנהן גם הוא. "הוא קצת נשרט, אבל זה שום דבר רציני." אמא הסבירה. "חכי, קחי את זה." השכנה הושיטה לאמא סלסלה עם תפוחי אדמה.

"הרתחתי אותם היום בבוקר כדי שתוכלו לאכול." הקול של השכנה היה מאוד נלהב והיא חייכה לרווחה. "את כל כך אדיבה." אמא אמרה בקול לא מאמין, ואני גם מנחש שהיא חייכה, שמעו את זה גם על הקול שלה. "תודה לך. אנחנו נאכל היטב!" היא לקחה את הסלסלה בשתי ידיה והשתחווה כאות כבוד ותודה.

סופסוף הם הלכו...

באתי לקחת עוד בגדים מהסל כדי שאוכל לתלות אותם על החבל, אבל משהו תפס את העין שלי.

רגע... מה זה לעזאזל?

מתחת לקרשים ליד האסם היה משהו. זה בן אדם? חיה? פאק מה אם זה הזאב מאתמול??

"מה אתה עושה? תחזור לחדר שלך ותמשיך ללמוד. תעודת סיום התיכון היא בעלת ערך אפילו באמריקה." אני מניח שאמא באה מאחוריי כדי לתלות את הכביסה, אבל לא כזה הקשבתי לה. לא הזזתי את העיניים שלי ממה שזה לא יהיה מתחת לקרשים.

"אמא חכי רגע." "הא?" היא באה לידי, והסתכלה לכיוון שאני הסתכלתי עליו. "תסתכלי שם." אמרתי לה, עדיין מסתכל על הדבר הזה שלא זז. היא נשענה קרוב יותר ומצמצה, בטח כדי לשפר את הראייה שלה. "מה זה? הו, אדון ג'ונג!" אמא צעקה לשכן, אבל הם כבר לא נראו באופק.

"חכה, אל תזוז." היא אמרה והלכה, חוזרת אחרי בדיוק חמש שניות ( כן, ספרתי. יש לי יצור לא ידוע מתחת לקרשים כמה מטרים ממני ואני עם טראומה מאתמול בלילה. אני מפחד אוקיי?! אל תאשימו אותי...) עם מטאטא קש בידיה.

"זה מה שראית אתמול בלילה?" היא שאלה, מחזקת את האחיזה שלה על המטאטא. "יכול להיות, אני לא בטוח." "צא החוצה." אמא צעדה כמה צעדים קטנים קדימה והזיזה את המטאטא לכיוון היצור הזה כאילו היה חרב, אבל הוא לא זז. "לך מכאן!! לך מכאן!" היא חצי צעקה, ממשיכה להזיז את המטאטא כמו חרב.