A Werewolf Boy | TAEKOOK

>20<

כבר היה לילה והשעה הייתה מאוחרת. אנשים ישנים ודפים אשר היו מפוזרים בכל רחבי הרצפה בסלון, היו כל מה שמי שהיה נכנס לבית באותו רגע היה רואה. הברק מבחוץ האיר את הבית דרך החלון לשנייה יחידה, ופרופסור קאנג צעד לעבר פינה שקטה בעודו ניגש אל המזכיר שלו. ״סוג הדם אינו ניתן לזיהוי.״ הוא אמר מיד בלחישה, משתדל להיות הכי דיסקרטי שיכל. ״ומה עוד?״ הפרופסור שאל. ״ראייה, שמיעה, חוש הריח, הכל מצוין.. אפילו יותר מדי מצוין.״ המזכיר נעצר לרגע, כדי לתת לפרופסור לעבד את דבריו. ״גם טמפרטורת הגוף מאוד גבוהה..״ הוא המשיך. ״כמה?״

״46 מעלות צלסיוס. אני לא חושב שיש לו חום אלא שזה כך באופן טבעי.״ המזכיר אמר עם פליאה בקולו, אך עדיין השתדל  להשאיר את טון קולו חלש. ״דרך אגב, עדיין יש לחקור את זה אבל צפיפות העצם וחוזק השרירים דומים לאלו של פילים.״ שניהם עמדו בשקט לכמה שניות, הפרופסור ואפילו המזכיר שנידב את הפרטים הללו, היו צריכים מעט זמן לעבד את המילים האלו ואת משמעותן. ״אם מישהו ישאל,״ הפרופסור התחיל לדבר, והסתובב אל המפקד הישן על הספה. ״פשוט תגיד שהכל נורמלי.״ הוא החזיר את מבטו אל המזכיר שרק השיב ״כן אדוני.״

״אם לא נעשה את זה,״ הוא הסתובב פעם נוספת אל המפקד כשפחד מתחיל להיווצר בבטנו, לפני שהמשיך את דבריו. ״הם יהרגו אותו כאן.״ הוא לחש והביט באיש מולו עם עיניים רציניות כמוות.

בוקר

ג׳ונגקוק ישב על מיטתו בעודו מחבק את ברכיו קרוב אליו ובהה ברצפה, כשלפתע נשמעו צעקות מחצר הבית.

״מאל סוק!״

״ג׳ונגקוק!״

ראשו מיד הסתובב לכיוון החלון לשמע שמו. הוא קם במהירות מהמיטה והביט מבעד לסורגים. אלה היו השכנים החברים שלו.

״בואו נלך לשחק ביחד.״ דונג סוק הצעיר ביקש כשמאל סוק יצאה החוצה, בעודו מחזיק בידו של אחותו הקטנה. ״ירד גשם והכל בוץ, אז איך נוכל לשחק? אני חייבת להישאר בבית. ג׳ונגקוק גם לא יכול לשחק.״ הנער המסכן הביט בילדים מדברים, בעודו תופס במוטות הברזל הקרות ומתנשם מהאוויר הקר. כל גופו זז ורעד מהרצון לרוץ אליהם ולשחק איתם, אך כמובן שהוא לא יכל.

״למה?״ דונג מי הקטנה שאלה. מאל סוק נאנחה בעצב, אם רק יכלה להסביר להם את המצב היה מקל עליה כל כך. ״פשוט... הוא לא יכול. בואו נשחק ביחד בפעם הבאה.״ היא גירדה את עורפה בחוסר נוחות ונפרדה לשלום מחבריה. ג׳ונגקוק נאנח ממראה האכזבה על פניהם של שני הילדים, והביט בהם מסתובבים והולכים משם עם עצב בעיניו לפני שחזר למיטתו. גם מאל סוק עמדה לחזור לביתה, אך נעמדה. היא הביטה בחלון הסורגים של ג׳ונגקוק ואנחת עצב נוספת ברחה מפיה, לפני שהורידה את מבטה למטה וחזרה פנימה. אם רק ידעה מה ג׳ונגקוק עשה...

הנער האומלל ישב ליד שולחן הכתיבה שלו, בהה בעץ הדהוי, ופשוט בכה בשקט.

במשרד הרופא

״זה היה רק הלם זמני, אל תדאגי.״ הרופא הרגיע את יאנג נאם המודאגת, אך נראה שהרצפה עניינה את טאהיונג יותר, מאחר שהוא פשוט בהה בה ולא יכל להפסיק לחשוב על ג׳ונגקוק. ״נראה שהטיפול בבית אפקטיבי בצורה שאפילו עלתה על ציפיותיי.״ הוא חייך אליה בחום, לא היה ניתן לתאר את הרוגע שהוא השרה בה רק במשפטים האלה. ״תודה רבה לך דוקטור. הייתי כל כך מודאגת-״ יאנג נאם אפילו לא סיימה להודות לרופא, כשטאהיונג קטע את דבריה.

״אמא.״ הוא הסתובב אליה, דאגה ברורה יכלה להישמע בקולו. ״הא?״ האמא המבולבלת הסתובבה אליו עם עיניים מבולבלות. הוא לא הוציא צליל מפיו עוד מהבית. ״בואי נחזור.״

בבית

פרופסור קאנג התיישב על הספה והרכיב את משקפיו. ״דרך אגב, אצל הילד הזה הכל נורמלי, ואף ממוצע מהמצופה.״ הוא הודיע למאל סוק ולמפקד המשטרה שכרגע ישבו על הרצפה והיו באמצע ארוחת הצהריים שלהם, ולאין הא שעמדה בחוסר רוגע, למרות שלחץ קל נשמע בקולו כאשר הסתכל על המפקד.

״אז, הוא איבד את הוריו והוא רק ילד לא מחונך. זה הכל. ראיתי הרבה ילדים עם מקרים דומים.״ המפקד הסביר, אך למרות הדו״ח שהפרופסור הסביר, אין הא עדיין מצאה קושי להאמין לכך וסגרה את עיניה לכמה שניות על מנת להירגע. ״כמובן שהוא נורמלי. וגם, ג׳ונגקוק אופפה יותר נקי אפילו ממני. לפעמים אני לא מצחצחת את השיניים בלילה, אבל הוא עושה את זה אפילו אחרי ארוחת הצהריים!״ מאל סוק קפצה גם היא להגנת אחיה, אך במקום זאת עצבנה את הגברת הלחוצה עם כל מילה שהוציאה על הנער שליבה כל כך תיעב.

היא התקדמה לכיוון מפקד המשטרה והצביעה עליו, כבר על סף התפוצצות עצבים. ״אדון מפקד! על מה בדיוק אתה מדבר? הא? אתה יכול לראות את זה ממרחקים! האם לא סיפרתי לך? איך הוא.. הפך למפלצת. הוא שונה מאיתנו, אני אומרת לך שהוא שונה! הוא לא יכול לדבר וחזק בצורה לא רגילה! הוא... שד, נכון?״ אין הא כל כך השתדלה לפקוח את עיניהם למציאות שהם מסרבים לקבל, אך במקום זאת, מאל סוק, השוטר ופרופסור קאנג החליפו בינהם מבטים כאילו הייתה משוגעת. אפילו מזכירו של הפרופסור אשר סידר את הניירת אי שם בסלון, הסתובב אליה כאילו דיברה בשפה לא מוכרת.

כתגובה לדבריה, פרופסור קאנג הוריד את משקפיו וצחקק. ״מה.. שד?״ הוא הביט בה ברחמים, אך היא סובבה את ראשה אליו וירתה אליו חצים מורעלים מעיניה. ״דרך אגב, אני בן אדם עסוק, ואני לא יכול לשבת פה ולחכות נצח.״ המפקד סיים את המעדן בידיו. אין הא כבר הייתה אובדת עצות, היא לא ידעה מה עוד היה עליה לעשות כדי להוכיח להם את דבריה, והיא התבוננה בשלושת האנשים מולה עם חוסר תקווה בעיניה.

מה שכן, היא נשבעה לעצמה שהיא תמצא דרך להיפטר מהחרק הזה שנכנס פתאום לחייהם.