A Werewolf Boy | TAEKOOK

>17<

העיפרון היה אחוז בחוזקה בידיו, בזמן שג׳ונגקוק כתב את האותיות בקושי רב מאוד. לידו על המיטה, שכב טאהיונג וסתם הרהר במחשבותיו. זמן עבר והוא לפתע התרומם, תפס בספר שלו ונעל את נעליו, לפני שנעמד ליד הדלת. ג׳ונגקוק מיד הרים את ראשו, לא מבין מה קורה.

״אוי לי, כל כך חנוק פה.״ הוא הסתכל על ג׳ונגקוק לפני שיצא מהחדר ונעלם, אך הוא לא סגר את הדלת. תחושת הבדידות והעצב שג׳ונגקוק כל כך שנא, שוב מילאה את ליבו. בלי לדעת כל כך מה לעשות, הוא פשוט ישב עם העיפרון בידו, ובהה בדלת.

״היי אתה,״ שניות ספורות לאחר מכן, טאהיונג הופיע מאחורי המשקוף וסימן לג׳ונגקוק לבוא אליו עם האצבע שלו. כאילו חיכה לכך, ג׳ונגקוק מיד זינק מכסאו.

~•~

שני הנערים צעדו, טאהיונג מלפנים וג׳ונגקוק עקב אחריו, עד שנעצרו באותה נקודה. כשידיהם השתפשפו קלות אחת בשנייה, טאהיונג תפס בידו של נער הזאב ושילב את אצבעותיהם ביחד, ושניהם הביטו בנוף מסביבם.

״מה עשית עד עכשיו? למה לא למדת לדבר עד עכשיו?״ טאהיונג נאנח, הוא כל כך רצה לשמוע את ג׳ונגקוק מדבר, הוא כל כך רצה לנהל איתו שיחות על הכל ועל כלום, הוא רצה להגיד לו כל מה שעל ליבו יותר מכל... זה תסכל אותו.

״אבל אני מקנא בך על הכוח שלך. לי אין שום יכולות מיוחדות, אני חולה לעתים קרובות, ציונים גרועים...״ טאהיונג התוודה והביט בנוף שמולם, בעוד שג׳ונגקוק סובב את ראשו אל הנער כדי להביט בו בעודו מדבר. טאהיונג הזיז את מבטו אל ג׳ונגקוק. ״אתה ילד טוב, נכון? אתה לא תכה עוד אנשים, נכון? בטח, ג׳ונגקוקי שלנו לא יפגע באף אחד...״ הוא ליטף בעדינות את ראשו.

״אתה צריך ללמוד ממני כמה שיותר. אתה תמשיך לגור בבית שלנו איתי?״ טאהיונג הביט בנוף לפני שהסיט את מבטו בחזרה אל הנער לידו. ״תגיד כן, כן.״ הוא אמר לאט. ג׳ונגקוק באמת השתדל לומר זאת ופיו זז מעט בצורה שטאהיונג הראה לו, אך אף צליל לא נשמע.

במקום זאת, הוא צעד קרוב יותר לטאהיונג, והניח את שתי ידיו על צווארו כשהאגודלים שלו על לחייו. הוא הפגיש את שפתיהם ברכות, וטאהיונג הגיב מיידית, כאילו חיכה לכך בקוצר רוח. הם המשיכו את הנשיקה לכמה רגעים, עד שהתרחקו לאט. ג׳ונגקוק הביט בפניו המחויכות של הנער לפני שמשך אותו אליו לחיבוק חזק, טאהיונג צחקק בעודו עוטף את זרועותיו סביב גבו העליון של ג׳ונגקוק.