לדעת

פרק 1

חושך.
הכל חשוך, אין אור אחד בועק.
נשימותיי נשמעות ברגע והדופק עולה.
הזמן שלי מתקתק.
עליי לברוח, עליי לעשות את זה עכשיו!
פקחתי את עיניי והבטי במה שאחזתי..
בתיקיה עם תמונתו של דרק.
לא רשום את שמו, לא פרטי ולא משפחה.
יש בכריכה רק התמונה שלו.
נשמתי עמוק ופתחתי אותה לשום דבר לא היה רשום, אין פרטים.
לא שם, לא תאריכים, רשימות או אפילו ניירת רק דבר אחד.
תמונה של אדם שנראה בן 40 כשהוא לבוש במדי משטר. הבחנתי שהוא בכיר למראה הדרגה והצ'לשים שניתנו לו.
אקח את זה איתי. אם התמטנה הזאת הייתה בתקווה של דרק אני רוצה לגלות מי האיש בתמונה.
הכנסתי את התיקייה לתוך תיקי והתחלתי לעבור שוב הניירת במהירות.
עברתי למגירות וכאשר תפתחי את המגירה הראשונה מימין ראיתי תמונה של תינוקת יפהפיה וחמודה.
היא עם שיער חום בהיר ועיינים חומות. אבל מה עושה תמונה של תינוקת במגירה של דודי?.
יש לו אישה? יש לו ילדה? או שזה אחיינית חדשה? נשמתי עמוק ואחזתי בתמונה.
הפכתי אותה ואז ראיתי את הכתוב;

אליזבת', בת שנה.

ליבי החסיר פעימה, זו אני בתמונה.
דודי שמר תמונה שלי כתינוקת.
לא יכולתי שלא להמשיך לבהות בתמונה ולהמשיך לתהות אך אין לי זמן.
הבטי מה יש עוד במגירה וראיתי את חפציי.
הפתק שכתבתי לאמי ולאבי, הפתק שאמי כתבה עבורי, הצמיד שלה.
לקחתי אותם במהירות כדי שלא אשאיר אותם אצל דודי והכנסתי את הגל לתוך תיקי, בזהירות ואת הצמיד העברתי לתוך ידי.
סגרתי את המגירה ופתחתי את המגירה שמתחתיה וראיתי אקדח עם שלוש מחסניות מלאות.
לא נדהמתי לראות את האקדח.
דודי, ראש המועצה העליון. האיש שחותם על מליוני הצהרות מוות עם כל כל הרבה אויבים מדוע שלא יחזיק בנשק שיכול להגן עליו ליותר מזה, ליטול עוד חיים?..
הכנסתי את האקדח לנרתיקי יחד עם שלוש המחסניות המלאות.
עברתי למגירות מצד שמאל ומצאתי רק כלי כתיבה ומחברת רשימות.
הוצאתי אותה והתחלתי לדפדף, אך כלום.
ניסיתי למצוא מידע על הורים שלי, אך לא מצאתי. חייב להיות פה משהו! חייב להיות!
התיישבתי על כיסא המחשב והפתחתי את המסך ואז חסכו עיניי.
צריך סיסמא, יש לי שלושה נסיונות ולא אדליק את האזעקה.
לחשוב, אליזבת' את צריכה לחשוב!
מה יכולה להיות הסיסמא.
זה צריך להיות משהו ללב שלו, משהו שחשוב לו.
לידי הקלידו: משטר המועצה.
שגיאה
נכון, זה נדוש מידי. למה שראש המשטר העליון יתן למחשב שלו סיסמא כזאת ברורה.
אולי משהו יותר אישי.
יורם חיקק את חוק נגד איש השטן כי שמר טינה לאותו איש שטן שרצח את ילדיו ואישתו. רק רגע! התאריך!.. התאריך הוא ה-23 לאפריל 1929. אין אפשרויות לנקות או סימני קריאה ופסיק, אז זה רק המספרים.
ידי הקלידו את הנסיון השני לסיסמא:
2341929
חשוב, שגיאה!
מה זה כבר יכול להיות!
אבזק כאב הורגש בראשי ונזכרתי במה שספר הגורל אמר. יורם בנקס צריך להקריב את האדם שהוא הכי אוהב, אני.
זיכרונות אולי בראשי מריבים שניהלנו ואל כך שהצהיר בפני שהוא אוהב אותי הכי בעולם ושאני בשבילו כמו הבת שלו.
פחדתי שזאת הסיסמא אבל זה האפשרות הכי טובה שלי אם כבר היחידה שעולה בראשי ואז הקלדתי את הסיסמא;
אליזבת בנקס
בעיניים עצומות לחצתי אנטר ואז נשמעה הצליל שגרם לי לפקוח את עיניי בתדהמה.
צדקתי! הצלחתי להיכנס למחשב שלו!
עברתי מהר על המסמכים וראיתי תיקיות שמתחתינם נתונים שמות.
לוח זמנים
אבטחה
בל"נ
אליזבת'
הארבע המסמכים האלו גרמו לי להתעורר ולהסתקרן, מה יש שם?
נכנסתי לתיקייה הראשונה וראיתי את זמני המפגשים שלו. אקח את זה איתי, מה אם אצטרך לפנות אל מקום והאבטחה תהיה כבדה מידי. אם ראש המועצה מכין פגישה הרבה חיילים יחד איתו.
אבל זה לא מספיק אני צריכה גם את לוח הזמנים של כל החיילים בארץ.
נכנסתי לתיקייה של האבטחה והייתי בהלם אך גם לא בהלם, זה די נורמלי שיהיה בתייקית האבטחה סיסמאות של המצלמות, דלתות ו אפילו לוח זמנים.
עברתי לתיקייה הבאה, הבל"נ.
ראיתי שיש שלם משלוחי מזרקים ו מכשירי רפואה שאני מנחשת היטב שהם נעזרים בהם בכדי לשאוב מהם דם לתהליך הריקון או לתהליך יצירת תרופות. וראיתי גם משא של חומרי לימוד ונזכרתי שהם אלה שממינים אותם על גיל 16 כשהם הולכים לריקון.
ולאחר שסיירתע בין שלושת התיקיות לחצתי על התיקיה שנקראת על שמי וראיתי תמונות שלי ושל ההורים שלי יחד עם אח שלי.
ראיתי שאין שם מידע, לא פרטים פרטיים או קורות חיים מלבד דבר אחד, המידע שעומד לרשותי עכשיו.
אנחה יצאה מפי.
דודי כל כך משקיע להעלים ממני פרטים עליי ועל משפחתי שאפילו פחות חשוב לו שידע את זמני הפעילות שלו ושל החיילים.
לא הרשתי לעצמי לבזבז עוד זמן מלחשוב ולהתאכזב ואפילו לתהות האם הידיעה שאדע מי הם הוריי, אחי ואפילו אני יותר גרועה מאשר אדע את כל פעילות משטר המועצה.
הדפסתי את כל החומר שהתמצא על שלושת התיקיות הראשונות ולקחתי מחדרי קלסר וסידרתי שם הכל והכנסתי זאת לתוך תיקי ושמתי אותו על גבי.
העברתי את הכרטיס על מפתח הדלת מקווה שאין חייל בחוץ שיבחין בי.
יצאתי מהחדר ולא ראיתי חייל אחד. איך זה ייתכן. נכון, הם טסו לפגישה בלונדון.
ירדתי במהירות למטבח בשקט לקחת מצרכים. מצפה לי מסע ארוך עליי לקחת איתי קצת מזון ומים.
הכנסתי לתיקי כל מה שהצלחתי להכניס וכמובן שימושי.
לקחתי איתי שש בקבוקי מים, פירות, פחיות שתייה מתוקה, שתי בירות, סנדוויצ'ים מוכנים ,חטיפים קטנים של שוקולד וקופסאות שימורים שיחדם גם פותח קופסאות ובקבוקים, לקחתי עמי מגבת, נייר, מצית וסכו"ם.
שיערתי שאני מוכנה לקראת היציאה. אבור לי לבזבז יותר מידי זמן, זהו רק עניין של זמן מתי יגלו שאינני בחדרי.
הלכתי ויצאתי מהבית, ראיתי כמה חיילים מסיירים להם באזור אך לא הבחינו בי.
עפתי את המבנה ולרגע חשכו עיניי.
חיילי משטר מביטים זה בזה מתקרבים לעברי אך אינם מרוכזים בי אלא בשיחה שלהם.
יש עטפה את פי ואת מותני ומשכב רותי לאחור מאחורי פח אשפה גדול.
נבהלתי. הם תפסו אותי.
ניסיתי להילחם ולהשתחרר אך המילים של אותן האיש עצרו בעדי
"אליזבת' הירגעי זה אני, דרק" אמר והייתי המומה. הפסקתי להשתולל בבת אחת והזזתי את מבטי לאחור רואה אותו וחייכתי חיוך גדול.
הוא לא ברח בלעדיי, הוא לא השאיר אותי שם למות, הוא חיכה לי.
הוא הסיר לאט לאט את ידיו ממני בלחישות  אזהרה "שקט, הם ישמעו אותנו" אמר והדבר היחידי שעשיתי זה לחבק אותו.
"אתה חיכית לי" אמרתי שמחה מכך ו הוא חיבק אותי חזרה "ברור שחיכיתי לך, לעולם לא הייתי משאיר אותך שם, בידיו הדוד המניאק שלך" אמר ואז בכיתי עליו בשקט
"אני חשבתי שאתה מתת, הוא אמר לי שמתת" אמרתי והוא ליטף את גבי בחמימות ובנעימות. "אני יודע, אני זה ששלחתי את הפתק" אמר והנהנתי בשקט ובהבנה.
השומרים עברו ואני ודרק עברנו בריצה חרישת קול ועברנו אותה בעזרת כרטיסו של דודי .
דרק הביט בי אינו מבין ונשמתי עמוק.
"אספר לך מה גיליתי שנברח מכן" אמרתי ו הוא הנהן.
הבטנו סביב וחיפשנו כלי רכב מתאים שעליו נעלה ואיתו נברח.
ג'יפ זה אינו טוב משום שיש בו מכשיר איתור.
"שם תראה" אמר וראינו מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח.
רצנו בשקט אל המכונית אך לפתע צעקה גרמה לנו להיעצר.
"הם ברחו!" צעקה נשמעה ולאחר חמש שניות אזעקה הושמעה ואורות אדומות החלו להידלק בכל המתחם.
עלו עלינו.
דרק העיר אותי מפחדים שהיתפסו אותנו בצעקות אזהרה "אליזבת' בואי!"
ראינו את המכונית ספורט של אחד מחברי המועצה שחונה החנייה ובחרנו לקחת אותה משום שהמהירות שהיא מגיעה גדולה מאשר מהג'יפ וגם שם לא תהיה מכשיר איתור.
קפצנו לתוך המכונית וזאקתי את תיקי במושב האחורי ושמענו את צעקותיהם של השומרים שהבינו שאנחנו תחת תחפושת של חיילי משטר ושאנחנו מבצעים תכנון בריחה.
חיברתי את עצמי ודרק התחיל להתעסק עם החוטי חשמל של הרכב.
"עשית את זה בעבר?" שאלתי לא מבינה "כן, לאחר ששיחרת אותנו היינו זקוקים לכלי תחבורה על מנת להגניב מזון ואביזרים" אמר מבלי להביט בי ושתקתי בהבנה.
הצעקות רק גברו ורציתי להגיד לדרק שהם משלימים את הפער אך הוא כבר הכריע בקול שמח על הצלחתו וחגר אותו ובמהירות מעביר את הילוך לנסיעה ופותח במהירות גבוהה.
צעקות וקולות של רכבים מאחורינו.
ידענו שדודי  לא יעבור לירות לעברינו כי אנחנו יכולים להיפצע ,לאבד את השליטה ברכב ולהתרסק לתאונה שיכולה לגרום למותינו ואפילו אם ירו יכולים לפגוע במקום חיוני לגוף ואפילו להביא למותינו.
דרק נסע במהירות כה גבוהה עד שהחגורה לחצה עליי, אך לא הגבתי בהתלוננות משום שקולות הסירנות של הג'יפים של משטר המועצה התחלשו, מה שאומר שהפער בנינו גדל ואנחנו מצליחים הלתחמק מהם.