ג'נקוק עלה במדרגות לקומה הרביעית, הנה הוא נעמד מול הדלת החומה שלא השתנתה בכלל ועדין מודבק עליה הסיפרה שמונה.
ג'נקוק נאנח והתקדם אל הלובי, באמצע היה חלון והוא משקיף על כול הרחוב השקט והשומם.
רק חמש בצהריים וכבר הכול שקט ברחוב, כאילו זו שכונה פשע ומהשעה אחד אין נפש חייה ברחוב, אפילו לא חתול מיילל או כלב נובח, גם ציפור מצייצת אין על העץ.
חום השיער פתח את החלון, אין סורגים ככה שאפשר ליפול בשנייה, ג'נקוק הביט למטה רואה את הכול קטן, מחשבה לקפוץ חלפה בראשו, אבל הוא מהר להסירה.
ג'נקוק הסתכל עוד קצת ושאף את האוויר החמים אך רוח קרירה נושבת, נותן לרוח להעיף את שערו הצבוע, ונותן לשמש להיכנס לעורו דרך בגדיו.
השעה היא עשרים לחמש, ג'ונקוק חושב שזה הזמן לחזור למקום שג'ימין קורא לו בית, מבחנתו בבית כלא יש תנאים יותר טובים.
ג'נקוק יצא מדלת הבניין והרים את הראש למעלה לכיון החלון שהתסכל בו לפני כמה דקות.
ג'נקוק הרגיש שהוא חייב לעלות שוב לאותה קומה ולפתוח שוב את אותו החלון, כך הוא עשה.
חום השיער עלה בשנית לקומה ופתח את החלון, הוא התסכל מבעד לחלון לקרקע, ג'נקוק הרגיש מין משיכה לא מוסברת.
כאילו הוא חייב לקפוץ מהחלון ולסיים את הסיוט המתמשך, 'לקפוץ מהחלון לא נראה כזה גרוע' הוא חשב לעצמו.
החיים שלו מספיק גרועים, אף פעם לא הייתה לו שמחה אמיתית, הוא לא זוכר מה היא ההרגשה של אהבה משפחתית.
אין לו כלום בעולם הזה, אז מה עוד יש לו לחפש פה.
חום השיער הוציא מהחלון את רגל ימין, אחר כך את רגל שמאל, הוא ישב על המסילות שהידיים בצדדים מחזיקות אותו.
ג'נקוק לקח נשימה עמוקה ונשף, הוא חזר על הפעולה כמה פעמיים בכדי להרגיע את פעימות ליבו ולשחרר את הפחד שבנוי אצלו.
"1...2...3..."
YOU ARE READING
you never walk alone / taekook
Fiksi Penggemarג'ון ג'נקוק ילד מאומץ. משפחה? פעם הייתה לו עכשיו הם הסיוט שלי. בגיל 10 חייו השתנו, הוא חיי בסיוט הכי גדול שלו כבר 7 שנים אף אחד לא עוזר לו, אין מי שיעזור לו. וכול הסיוט הזה רק בגלל שהוא התוודה. שכן חדש מגיע, כולם מקבלים אותו בברכה רק ג'נקוק לא. זה...
