you never walk alone / taekook

עבר 2

"רוצה לספר למה החלטת לשים קץ לחייך?" טאהיונג שאל והניח את ידו על בירכו של ג'נקוק.
ג'נקוק חשב על זה כמה שניות, אין לו מה להפסיד החיים שלו בכול מקרה לא ורודים, אז סיפור לפני השינה לא יזיק.
"עד גיל 3 חייתי עם הורי הביולוגים, הינו משפחה אוהבת וחמה, משפחה כמו בסרטים" חיוך קטן עלה על פניו של ג'נקוק מעט אושר היה בחיוך אך רובו היה כאב וגעגוע "יום אחד באמצע ארוחת ערב ונפל לי המזלג מתחת לשולחן, אז ירדתי בכדי להביא אותו ואז נכנסו לבית שני אנשים והרגו את הורי, עד היום איני יודע מי אלו כי לא ראיתי את פניהם רק את נעליהם" ג'נקוק עצר מפעם לפעם, לא מסוגל לספר את הכול בבת אחת, זה יותר מידי זיכרונות כואבים.
"שלחו אותי לבית אומנה, אף אחד לא ידוע את הסיפור, רק אני והשכנה ממול. בגיל 3 הוריו של ג'ימין אימצו אותי והם נתנו לי הכול, הרגשתי שוב נאהב אבל זה לא נמשך מלא זמן" טאהיונג היה סקרן לשמוע עוד אבל הוא לא רצה להאיץ בצעיר.
לפתע כול הרושם שלו על ג'נקוק השתנה בשניה.
"בגיל 10 סיפרתי להורי המאמצים שאני גיי, הם לא קיבלו את זה יפה ומפה הסיוט של חיי התחיל.
אביו של ג'ימין אנס אותי כול לילה בלי שאף אחד בבית, לבסוף זה נהפך ליום וגם כשהיו אנשים בבית והם שמעו הכול אבל אף אחד מהם לא הניף אצבע בשהיל לעזור לי"

דמעות זלגו במורד פניהם של טאהיונג והוריו.
לשמוע את הזועות שהנער עבר זעזעז אותם מאוד, צמרמורות עברו להם בגוף, הם לא חבו את מה שג'נקוק עבר, אבל מספיק לשמוע את הסיפור והלב שלך נשבר.
"בנוסף על כך הם העבידו אותי כמו לכלוכית, רק שבסוף אני לא נהפך לסינדרלה והנסיך לא בא לחלץ אותי. ניקתי להם את הבית יום יום וגם שהכול היה נוצץ ומבריק קיבלתי על זה מכות עם חגורה, בקבוקי זכוכית, תבניות, צלחות, הכול.
ג'ימין ואימו ידעו וראו הכול. הגיע שלב שזה כבר נמאס עליי, התקשתי למשטרה וסיפרתי להם הכול, הכנסתי את אדון פארק לכלא עד היום" ג'נקוק הרים את הראש וראה את שלושתם עם דמעות בעיניים, הנער הרגיש רע והמשיך לספר.
"הכנסתי אותו לכלא וכן אימו של ג'ימין נכנסת לתמונה, מה שבעלה עשה לי היא הכיפלה את זה כפול שתיים. בבית הספר גם לא הייתי ילד טוב, האשימו אותי בדברים שלא עשיתי, התנפלו עליי סתם, הכי כואב שג'ימין תמיד צפה מהצד עם דמעות בעיניים ולא עושה כלום. תגידו לי אתם, במצב שלי לא הייתם קופצים מהחלון?" הם שתקו לא ידעו מה לומר, הם זוכרים את המקרה בבית החולים והרגשת אשם אוכלת אותם.
דלת הבית נפתחה ואדון וגברת צ'וי נכנסו, הם מהר נגבו את הדמעות קמו מהספה והתקדמו לדלת.
הם הודו לטאהיונג ששמר על בנם שישן בשלווה, אדון צ'וי שילם לטאהיונג והם עזבו.

ארבעתם הבנים ירדו למטה לכיון הרכב של נאמג'ון, ג'ין אמר לג'נקוק שהם יקחו אותו לבית והנער לא התנגד.
הנסיעה לא ארכה מלא זמן אבל עם השקט הצורם באוזניים זה הרגיש נצח.
נאמג'ון חנה את הרכב, ג'ין ונאמג'ון הסתכלו אחד על השני הם כבר חשבו על זה ושניהם יודעים שזה הפיתרון היחיד.
לפני שג'נקוק הספיק לצאת מהרכב ג'ין עצר אותו "ג'נקוק, אתה לא חייב להסכים" טאהיונג הסתכל על הוריו בבילבול, מנסה להבין מה עובר בראשם.
"אני ובעלי חשבנו לאמץ אותך, מה אתה אומר?"