ניבים לבנים

פרק 1 - יש לך פגישה

התאריך היה החמש עשרה בפברואר, מה שהסביר את השלג והרוח שנשבה, אך למרות המזג אוויר הסגרירי, חיוך עיטר את פניי, כיוון שידעתי שאחרי שבוע כל כך ארוך בעבודה, אני סוף-סוף יכולה לחזור הביתה!

ניסיתי למהר על מנת להגיע לכנסיית סנט ניקולאי, שם נח על משכבו אבי היקר, בעיירה הקטנה אקרנפורד שבגרמניה.

נראה כי האנושיים סבלו מקור, לבשו מעילים, כפפות וכובעי צמר. זה תמיד קצת הצחיק אותי איך שהם סובלים בטמפרטורה נמוכה או גבוהה מדי.

כמובן, גם אני לבשתי מעיל, כפפות וכובע צמר, אבל לא בגלל שהיה לי קר, אלא כי הייתי צריכה להתמזג ביניהם.

השתדלתי למקד את חוש הריח המפותח שלי ברטיבות ולא בציד, כי אפילו פה בבוקרשט, יש יצורים על טבעיים וכשאני מריחה אותם, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לצוד. לעת עתה, זה עובד. אני לא מסוגלת לעכל דם אנושי. הוא פשוט עולה לי בחזרה, לכן אני צדה רק על טבעיים.

בדיוק עברתי פנייה לרחוב פחות סואן, אולי מכיוון שהשעה הייתה כבר ארבע וחצי בלילה, האנשים כבר לא מילאו את הרחובות עד אפס מקום, לכן השלג על המדרכות היה הרבה יותר סמיך ועבה, כך שהיה קצת קשה ללכת ישר, כשעם כל צעד שקעתי אל תוך השלג, שגרם לי ללכת בתנועות מסורבלות, במיוחד עם המגפיים בעלי העקב הגבוה שעל רגליי. כל בניין ברחוב עטוף בשמיכה עבה של שלג, כך שהנוף מולי נראה כסגור במסגרת, שכאילו לקוחה מתוך תמונה חורפית יפהפייה.

"איזה, תמונה ל'הדם המתוק'." עיתונאי שלא הכרתי הכריז, ופתאום צילם אותי, אפילו בלי לדעת מי אני. כנראה שנראיתי לו כמו איזבלה דה לוקה , הדוגמנית הערפדית. ואכן, אני שומעת אותו חושב, אם זו באמת איזבלה דה לוקה זה יהיה שווה הון.

"אני יודעת שאני דומה לדה לוקה, אבל זו לא אני!" נהמתי בכעס. הפלאש עיצבן אותי, סינוור את עיניי, פניתי אליו במהירות וחטפתי ממנו את המצלמה.

המסכן קפא, מביט בי בעיניים פעורות לרווחה. אוי אלוהים, היא מהירה, שמעתי אותו חושב.

לפתע שאפתי את ריחו, ריח ערפדי חם. הוא כנראה חדש בעולם הערפדים, בן שלוש מאות שנים בקושי, צעיר, לכן לא ידע שיש ערפדית כל כך מהירה כמוני. חשפתי לפניו את ניביי. "לך מפה אם אתה יודע מה טוב בשבילך!" נהמתי עליו.

"תחזירי לי את המצלמה ולא תיפגעי." אמר בבוז, חושב, אוף, חשבתי שהיא איזבלה דה לוקה, אבל לאיזבלה דה לוקה, יש שיער בלונדיני מלא, בעוד לזו, יש שיער בלונדיני, אבל עם פס לבן... זה פס שיבה. טוב, נו... אני חושב שאוכל לרשום את התמונה כתמונתה של איזבלה. אם היא לא תחזיר לי אותה, אני אנצח אותה, בקלי קלות.