אני שוב חוזרת ואומרת:
* תרגומים בסוף.
* השיר, במידה ויהיה אחד, ר-ק כשכתוב שאפשר.
נ.מ ויטו:
"את לא חייבת לעשות כלום!!!" צרחתי עליה.
"תגיד לי משהו, ויטו שלי, האם אתה... נאנסת???"
"הא!" שאפתי שאיפה מופתעת, מיד הבטתי בעיניה וצמצמתי את עיניי, "אז בכל זאת הלכת וחיטטת, הא?" שאלתי, בעודי מחזיק חזק בזרועותיה העליונות חזק עד כאב, רציתי להכאיב לה. "תעני לי," דרשתי, הרגשתי שעיניי הכחולות, הופכות שחורות, אחר כך אדומות ואז מתחילות לרדת לי דמעות... דמעות כחולות... בדיוק כמו שלה...
"אני נשבעת לך, לא חיטטתי. אם אתה לא מאמין לי, אתה מוזמן לחטט כמה שתרצה, רק תיקח בחשבון שאם תחטט, גם אני עלולה לעשות אותו הדבר, לא בכוונה, כמובן, אבל זה עלול לקרות. במיוחד מכיוון שהראש שלך עדיין מלא בכל מה שקרה לך, נכון?" סיימה בשאלה, מחכה לתשובתי, אבל אני רק צמצמתי את עיניי עוד יותר.
"אם את לא מחטטת, איך את יודעת שהראש שלי מלא בכל מה שקרה???" המשכתי להחזיק בזרועותיה ועכשיו גם הוספתי ניעור, גורם לה לבחילה, בכוונה.
"אוה,"נאנקה מהכאב של הבחילה.
אבל אני ראיתי בזה הודאה, הרגשתי שעיניי מוטרפות. "אה-הא!" אמרתי כאילו גיליתי את אמריקה, המשכתי לנער אותה רק שעכשיו, עשיתי זאת בחוזקה.
"אני עומדת להקיא," אמרה לי, כאילו היה לי אכפת.
"לא אכפת לי, את תעני לי ותדברי איתי ברור!!! את כן חיטטת לי בראש, נכון? או נכון?" נראיתי ממש כמו מטורף, דרך ההשתקפות שבעיניה ראיתי שאני נראה כאילו נפל לי בורג.
"יש עוד אפשרות, לא?" שאלה אותי, מנסה להחזיק את עצמה שלא תקיא לי על הרגליים... ובכלל על כל הגוף.
"על מה את מדברת?" שאלתי, כשניערתי אותה חזק יותר.
"על לא נכון!!!" צרחה לי גם בראש, הרגשתי שהיא משתדלת לא לראות כלום ממה שיש שם.
"הוו," פתאום שחררתי אותה ותפסתי בראשי מרגיש כאילו הוא הולך להתפצל לשניים מהכאבים. "תעשי שזה יפסיק, בבקשה, איזה..." ביקשתי ממנה, הרגשתי כל כך רע, שלא יכולתי לסבול את זה. הבטתי בה, בעיניים מכווצות מהכאב והתחננתי על ברכיי שכן התמוטטתי עליהן, כבר לפני דקה שלמה, "בבקשה, תעשי שאשכח. בבקשה, קחי ממני את הכאב, איזה, בבקשה!!!" בלי שיהיה לי אכפת שנראיתי פתטי.
" בסדר, בסדר, אני אקח אליי את כל זיכרונותיך הכואבים." היא אמרה, אחר כך לחשה כישוף יחיד. "Todos sus dolorosos recuerdos me pasarán."
פתאום לא הרגשתי שום כאב, טוב, חוץ מבברכיים, שאלתי את איזה, "למה אני שוב על הרצפה?" לא יכולתי לזכור גם למה נפלתי מלכתחילה, "מה, נפלתי???"
"לא, לא נפלת." הא הביטה בי, בוכה...
"מה קרה, למה את בוכה? האם זה התינוק?" שאלתי, נוגע בבטנה המעוגלת, מנסה להבין מתי זה כבר קרה. "מתי הבטן שלך הספיקה לגדול כל כך?" שאלתי והמשכתי לגעת בבטנה, בחיוך, מושך באפי ומנגב חומר כחול מלחיי, "מה זה, דם? מה את בכית עליי? אבל, לא, איך זה ייתכן? הדם מגיע מהעיניים שלי, נו אז, גם אני בוכה דם כחול עכשיו?" המשכתי להפציץ אותה בשאלות. "וחוץ מזה למה בכיתי, בכלל מלכתחילה???"
"אוי אלוהים," היא עכשיו כבר בכתה נהרות של דם כחול.
"מה, מה קרה??? בבקשה תפסיקי לבכות, זה שובר לי את הלב." ביקשתי ממנה, מנסה להביט אל תוך מחשבותיה, אבל הן היו חסומות. "את חוסמת אותי... בכוונה???" שאלתי אותה, מרגיש נבגד.
"אין לי ברירה אחרת," היא אמרה, בוכה, בוכה, בוכה.
"מה את מסתירה ממני???" שאלתי אותה, מתחיל לחשוב שאולי קרה משהו מעבר...
ועכשיו לתירגומים:
* Todos sus dolorosos recuerdos me pasarán. כל זיכרונותיו הכואבים יעברו אליי.
אז תקשיבו, אני יודעת שהפעם יצא לי פרק קצרצרררררררררררררר אבל הייתי חייבת לעצור פה, מכיוון שאני צריכה לעבור לדמות של איזה, אז זה יהיה הסוף של הפרק הזה, בעוד הפרק הבא, יהיה ארווווווווווווך בהרבה. מבטיחה.
YOU ARE READING
ניבים לבנים
Storie d'amoreקרדיט לכריכה המדהימה שלי, מגיע ל - @booksound המתוקה!!! ספר ראשון בטרילוגיית הניבים! העולם הזה שבני האנוש מתכחשים אליו וקוראים לו "עולם הפנטזיה" קיים. יש כל כך הרבה עולמות, אגדות שהם לא מודעים אליהם, כאלו שבעצם אמיתיות... כן, ביקום ישנם אנשי זאב, ו...
