נקודת מבט ג'ימין: אני והשאר בילינו את כל יום החופש לצד מיטתו של ג'ונגקוק לא נתנו לעצמנו ללכת אפילו לדקה ולהותיר אותו מאחור בקושי סיפקנו את הרעב שלנו או הענקנו לעצמנו מנוחה רצינית. למחרת אחרי שאתמול כל מהלך היום קוקי לא פקח את עיניו היינו מחיובים לגשת אל בית הספר. טאהיונג:"חייבים ללכת ולעזוב אותו"? יונגי:"טאה אל תדאג אנחנו בקשר עם הרופא אם הוא יתעורר נגיע לפה מיד" ג'ימין:"וישירות אחרי שהסתיים יום הלימודים נבוא לפה".
נקודת מבט כללית:
הם הלכו הם העדיפו לנסוע בתחבורה ציבורית מאשר ברכבו של יונגי. הוא היה נראה כל כך תשוש שהם חששו שהוא ירדם במהלך הנסיעה ויגרום לתאונה. לכן הם צעדו מעט והגיעו אל תחנת אוטובוס כאשר האוטובוס הגיע הם עלו מתיישבים במושבים האחוריים ביותר מקווים שיוכלו לעצום את עיניהם גם אם זה רק לתקופת זמן קצרה הם השתוקקו להירדם ולהעניק לעצמם מעט שינה שהגיעה להם. לאחר נסיעה שערכה בערך 25 דקות הם ירדו כאשר הבחינו שהאוטובוס עצר במקום חפצם הם ירדו מתלהכים מעט ברגל כי ישנו מרחק קצר בין התחנה לבית הספר. כאשר הם פתחו את דלת המבנה וניגשו פנימה הם יכלו להבחין בכך שרוב המבטים היו עליהם. כולם הביטו בהם כאשר הלכו אל הכיתה שלהם. רוב המבטים שנשלחו לעברם הראו דאגה, חשש, בילבול וחוסר הבנה. הם ידעו שלא יקח יותר מידי זמן וכבר יציפו אותם בשאלות שלהודות באמת לא היה בהם כוח לענות על השאלות שמאיימות להגיע.
אופיר:"אני ממש דואגת ליונגי" או רה:"כן גם ג'ימין והשאר לא נראים טוב מעניין מה קרה"? אופיר:"הלוואי שיכלנו לדעת אבל לא נראה שהם רוצים לשתף מישהו במה שקורה". הן התקדמו גם הן אל הכיתה מתיישבות במקומן אינן מתיקות את מבטן מהנערים המותשים. הן המשיכו להביט בהן מבחינות בעיניהן המאיימות להיעצם ולשאוב אותם אל עולם החלומות שכל כך השתוקקו להגיע אליו. לפתע קול רם גרם לבנים לפקוח את עיניהם בבהלה ולשתי הבנות לקרוע את מבטן מהבנים. המורה למתמטיקה מאס בכך שרוב תלמידיו אינם מקשיבים לו לכן הוא טרק את ספר הלימוד העבה על שולחנו גורם לבנות להבין שהן לא היו היחידות שהביטו בנערים בכזאת אדיקות. המורה למתמטיקה נראה זועף והחל להוכיח אותם בטעותם. "למה אתם לא מרוכזים היום? מקצוע מתמטיקה הוא אחד מהמקצועות הכי חשובים שמלומדים כיום,ואתם. הוא פנה אל ארבעת הנערים ואמר "מתי הלכתם לישון אתמול"? אף אחד מהם לא ענה והשיעור המשיך כולם ניסו להתרכז בנושא השיעור על מנת לא לגרור עוד צעקות מאותו מורה כעוס.
לאחר שני שיעורים הגיעה הפסקה ארבעת הנערים החלו מתקדמים אל עבר הקפטריה מתיישבים בכבדות. ליסה קרבה אליהם יחד עם חברותיה אופיר ואו רה הביטו בהם מנסות לברר מהי מטרת שיחתם לפתע הם שמעו את קולו של יונגי קולו רם וחד כולם הפנו את מבטם אליו כולם היו מופתעים לשמוע את קולו של יונגי הוא תמיד היה מגיב לכל באדישות אף אחד מהתלמידים כנראה לא שמעו אותו מרים את קולו אף לא פעם אחת.
נקודת מבט יונגי:"התקדמנו אל הקפטריה מתיישבים בכבדות רצינו רק לנום ולא להתעורר. יונגי:"אני יודע שאני בן אדם שאוהב לישון ואתם שומעים את זה הרבה אבל אני רוצה לישון אני מותש". ג'ימין:"אני מבין אותך אני רק רוצה לישון ולהתעורר רק עוד כמה שנים טובות". טאהיונג:"אני כל כך רוצה שהיום הזה הסתיים ונוכל לגשת לבית החולים" ג'יהופ:"הרופא עדיין לא עדכן"? יונגי הנהנן בצורה שלילית "כנראה שאין שינוי במצבו". לפתע ליסה וחברותיה התיישבו. ליסה:"יונגי מה קרה כולם סקרנים לדעת אם הכל בסדר"? הוא רמז לחבריו שאפשר לשתף אותה בכל לא היה בו כוח לכך שהיא תציק לו כי אם היה מתחמק ממנה היא לא הייתה נותנת לו מנוח עד שהייתה מגלה ומה בעצם אכפת לו שידעו מה הם כבר יכולים לעשות או לומר בסופו של דבר הם יצטרכו לעדכן את המורים אז מה זה משנה אם עכשיו או מאוחר יותר. ג'ימין בקול עייף מפהק בין מילה למילה התוודה "קוקי נפצע והוא בבית חולים". ליסה:"אוי באמת מסכן אבל למה אתם במצב כזה"? טאהיונג:"נשארנו ערים משילשום בלילה עד עכשיו". סו רי אחת מחברותיה של ליסה פצתה את פיה ואמרה "למה"? ג'יהופ:"למה, מה"? סו רי:"למה נשארתם ערים תקופת זמן כזאת ארוכה"? יונגי:"כי לא יכלנו להירדם תחושות אימה וחרדה עטפו אותנו לא מרשות לנו להירדם". והמשפט הבא שליסה פצתה את פיה גרמה לכל ארבעת הבנים הנחשבים כאנשים שלווים ורגועים לצאת מהכלים.
מה ליסה אמרה מה יקרה תגלו בהמשך.
