הזאב הרע | ספר 2

פרק 9

שתהיה לכם קריאה מהנה~

!!בפרק תופיע אלימות מפורשת - ראו הוזהרתם!!

***

הדסה

כמה ימים עברו? יום, יומיים, שלושה בלי אוכל. מים הם נתנו לי בכל ערב, אבל לא בטחתי בהם מספיק בכדי לשתות מהכוסות שהביאו לי. פחדתי לאבד הכרה או למות, אבל ידעתי שבמילא כבר עמדתי למות. הם יהרגו אותי ברגע שיגיעו למטרה שלהם - שזה היה דניאל. הידקתי את שפתיי וכאשר הדלת נפתחה בבוא הערב הרביעי, התבוננתי בראש הקירח שהציץ פנימה.

מבלי להוציא אפילו מילה אחת, השומר הניח את הכוס ליד הדלת ושלח בי מבט מהיר. יכולתי לראות את אלפי המחשבות שהתרוצצו בראשו, אבל לא ניחשתי אף אחד מהם. הוא הניד בראשו ללא מילה ויצא, טורק מאחוריו את הדלת. הצליל הידהד בתוך המוח שלי וגרם לי להשפיל את מבטי על הכוס שנחה על גבי הרצפה. קמתי משולי המיטה עליה ישבתי ומיהרתי להתיישב בחזרה.

הראש שלי הסתחרר ותהיתי אם זה היה ממחסור השינה, מחוסר האוכל או השתייה. תיארתי לעצמי שהשתייה היה הדבר המרכזי שהוביל אותי לזה. ניסיתי לא להירדם במהלך הימים האלו, אבל הגוף שלי פעל מעצמו. מנעתי מעצמי מלישון עד עלות השחר ולקראת האור הראשון, מצאתי את עצמי שכובה במרכז המיטה עם המעיל שלי. לא העזתי להוריד אותו, למקרה שאחד השומרים היה נכנס ועושה איתי משהו.

הראש שלי פעם בקצב אחיד, הבטן שלי קרקרה והידיים שלי הזיעו למרות המזגן הדלוק 16 מעלות. ניחשתי שהזיעה באה מהעצבים שתקפו את חושיי. הכרחתי את עצמי לקום ופניתי אל הדלת. נפלתי על ברכיי ולקחתי את כוס המים לידיים שלי. שפתיי היו יבשות והלשון שלי הייתה דבוקה לתקרת הפה שלי. הגרון נסגר ונפתח כנגד הרוק שמילא את פי.

בחיים שלי לא חשבתי שאצליח להריח מים, אבל איכשהו הרחתי אותם. ליקקתי את שפתיי וגמעתי את המים. משהו מתכתי מילא את פי והמים הקרירים בקושי רב ירדו במעלה הגרון שלי. ניחשתי מהטעם שהמים היו מהברז ולמה שזה יפתיע אותי. מי יבזבז עליי בקבוק מים. עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה. לא הרגשתי בחילה או כאב כלשהו ועל כן, חשבתי שאולי המים לא היו רעילים.

המוח שלי הסתחרר סביב המחשבה שיכלו להרעיל אותי. ושוב המחשבות שלי לקחו אותי אל אלינור. איך זה יכול היה לקרות איתי? אלינור בחרה בקריירה שלה ואמרתי לעצמי שזה הגיוני. כל בן-אדם אחר היה עושה את זה. ועדיין, אלוהים עדיין זה כאב. לא יכולתי אפילו להכניס לתוך המוח שלי שהיא עשתה דבר כזה. חשבתי שהיינו חברות. האמנתי בזה בכל ליבי.

הצמדתי את כף ידי אל החזה שלי ונתתי למים למלא את עיניי בדמעות. אלוהים, זה כאב. הדמעות הזדחלו לאורך לחיי וקיללתי את עצמי על הטפשות שלי, על הבחירות שלי, על האמון המטומטם שלי באחרים. הייתי צריכה להקשיב לאימא שלי. אין חברים אמיתיים בקריירה הזאת. כולם רוצים לאכול את כולם בכדי להגיע למטרה שלהם.