ליאו
לאחר התקרית עם ג'ייסון, קירקה וניקו ג'ולייט ופרנק התנדבו להמשיך לשמור, בגלל שמן הסתם ג'ייסון וניקו לא יכלו. חזרתי למיטה ונשכבתי עליה באנחה. לא עברו שניות אחדות עד שנסחפתי לחלום. הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה הריח השרוף, דבר שהייתי רגיל אליו. אבל הפעם נלווה לריח גם כאב שבער על כל גופי. שדה הראיה שלי היה מלא בלהבות ולראשונה בהיסטוריה נשרפתי. דמעות זרמו כחלים על פניי, חזי התחיל לעלות ולרדת במהירות ונחרדתי לגלות שריאותי לא מספיקות להכניס מספיק אוויר ושאני מרגיש כאילו הן מותכות מבפנים.
"ליאו!" קול בהול שלא זיהיתי מהלח דיבר אליי ממקום שלא יכולתי לראות, "זה רק חלום!"
"ג'ולייט?" השתנקתי כשהבנתי שהיא זאת שמדברת אליי. "איפה את?" עדיין לא יכולתי לראות כלום חוץ מהלהבות הכתומות.
"אני על הסיפון. של ארגו 2. ליאו אני צריכה שתקשיב לי" קולה התרכך ונהפך לרגוע יותר. "אתה לא נשרף. תנשום ביחד איתי" למרות שלא יכולתי לשמוע (או לראות) את נשימותיה, נשמתי בחוזקה. הרגשתי את חזי מתכווץ במחאה ויבבה חמקה מבין שפתיי השחוקות. "אני לא יכול".
"אתה יכול. אתה ליאו ואלדס. בן הפייסטוס שיכול לשלוט באש. שחסין בפני אש. תגיד את זה" קולה דרש בתקיפות שאני אשתף פעולה, אז כך עשיתי. חזרתי אחד דבריה בקושי. "חזק יותר," קולה התחזק. חזרתי שוב על המילים, ולמרות שחזי עדיין התכווץ במחאה הופתעתי לגלות שאני יכול לנשום טיפונת יותר, ושהחום של הלהבות התמעט. הפעם לא הייתי צריך את ג'ולייט כדי לחזור על המילים, הפעם צועק אותן. קולי התגבר ככל שהלהבות פחתו. עד שיכולתי לנשום שוב קולי כבר הצטרד, אבל לפחות כבר לא הייתי מוקף בלהבות שוב שכן דמה כי צרחה האחרונה העירה אותי לגמרי.מצאתי את עצמי שוכב על המיטה, מסובך בין הסדינים עם זיעה קרירה על הרקות. "אתה בסדר?" קולה הנוטף דאגה של ג'ולייט נשמע בראשי. התחלתי להנהן אבל נזכרתי שהיא לא מולי. "כן" אמרתי כששאלה עלתה במוחי, "איך ידעת מה קורה?".
"אני קוראת מחשבות. אני אף פעם לא מתמקדת על מחשבות של בן אדם מסוים אבל הפעם התלווה למחשבות שלך גם פאניקה וחרדה. אז הצצתי לראות מה קורה", לקולה היה מהול באשמה.
"תודה" אמרתי, "אבל למה פשוט לא להעיר אותי, זה היה עושה את זה יותר קל"
"פרנק התיישב שנייה לנוח אבל בסוף נרדם, אז אני היחידה עכשיו ששומרת אז לא רציתי להשאיר את הסיפון העליון בלי השגחה." הכרת תודה מילאה את ליבי למשמע דבריה.
"רוצה לחזור לישון?" שאלה ולפני שהספקתי לענות היא התחילה לזמזם שיר. קפאתי על מקומי. זה השיר שאמא שלי נהגה לשיר לי לפני השינה.
"סליחה" קולה של ג'ולייט השתתק כשהבינה שאולי חצתה את הגבול.
"לא, זה בסדר. האמת שהיה נעים לשמוע את השיר שוב, ויש לך קול יפה", היסוס נשמע בקולה כשענתה בתודה.
"איך בכלל ידעת שהיא שרה לי את השיר כל לילה?" שאלתי אותה.
"אתה מודע לזה שאני בתוך הראש שלך נכון?" נימתה הייתה מבודחת אבל עדיין מהוססת. הייתי חייב לשבור את הקרח, למרות שאם נודה באמת, היה כיף לשמוע אותה שרה את השיר, היא הרגישה נורא על שחצתה את הגבול. הגיע הזמן לשנות נושא. "את יודעת, אף פעם לא שאלתי אותך אבל איך זה היה לקבל את הכוחות?"
"קשה להסביר. אבל אני יכולה להראות לך" היא אמרה.
"ברצינות?"
"כן, זה כאילו אני נזכרת ואני שותלת את הזיכרון במוח שלך. הרה התעקשה שאני אתאמן על זה עליה - כמובן עם זיכרונות חסרי משמעות אבל עדיין. אבל זה יהיה מוזר, כי באותו רגע שקיבלתי את הכוחות אז הרגשתי כאילו אני יוצאת מהגוף שלי, שסבל באותו רגע טראומה, ורק מסתכלת מהצד בלי מחשבות ובלי כלום. אתה תסתכל על הזיכרון מהעיניים שלי אבל אתה לא תהיה מודע למחשבות שלי או לרגשות שלי, יהיה לך ראש עצמאי.הלוואי שהייתי יודעת יותר כדי שאוכל להסביר לך יותר טוב. רוצה להיות לראות את הזיכרון?" נימת התגרות נשמעה בקולה.
"כן" אמרתי, לא עברו שניות ספורות וכבר הרגשתי איך אני צולל לזיכרון.
