ג'ולייט
מישהו דיבר אליי. אבל זה לא הרגיש חשוב. אז פשוט לא הקשבתי והתעלמתי.
הרגשתי מוזר. כבר כמה ימים שאני מרגישה ככה אבל נראה כי אני לא יוצאת מזה. ואני נמצאת גם במקום שבחיים לא ראיתי לפני -. סוג של טירה שנראה כי מי שעיצב אותה היה בשלב הדיכאון של חייו. הטירה הייתה מלאה ביצורים מוזרים, מה אמרו מחשבותיו של פרסי? אה כן, מפלצות. מיליון סוגים ומכל הגוונים ונראה כי מוחו של פרסי התקשה לסווג כמה מהם למרות היכרותו הקרובה עם חלקם. אך למרות מה שהייתם מצפים לא היה קרב עקוב מדם או שום דבר בסגנון. למעשה, הם שירתו אותנו.
"ג'ולייט? את מקשיבה לי?" קולה הרדוד של אחת מבני האנוש היחידות שהיו בטירה נשמע מאחוריי. בקולה נשמע שמץ של כעס והנהנתי. היא נאנחה, אספה את השיער הקרוב לפניי וסגרה אותו מאחורה בקליפס.
"את צריכה להיראות טוב בשבילו" היא אמרה. גלגלתי עיניים וקמט כעס נוצר בין העיניים של זעפני(כינוי שאחרי זמן קצר בסביבתה נמצא המתאים ביותר) . היינו בחדרי בטירה ואני ישבתי מול המראה שבחדרי כשמאחוריי זעפני מסדרת אותי לפניי שאני אראה את מי שזה לא יהיה. לא שבאמת הייתי צריכה את זה, הייתי יפה גם אם הייתי באה לפניו עם שקית זבל. קמתי מהכיסא ופניתי למיטה שם היו לי כמה שמלות מסודרות לבחירה.
"יש משהו בצבע שהוא לא אפור?" שאלתי בזעף, ממש חמישים גוונים של אפור. זעפני נאנחה והלכה לארון לחפש משהו שיספק אותי. הארון כמו רוב הרהיטים בחדר, נראה כאילו נשלף מקטלוג רהיטים בתקופה הוויקטוריאנית - מעצב בדיכאון וקצת שקוע בעבר אמרנו?. הארון היה חום כהה והעלה לי זיכרון שלא הצלחתי להיזכר. הצבע הזכיר לי צבע עיניים של מישהו שהכרתי פעם, מישהו שאהבתי פעם, אבל לא באמת ידעתי מי.
"יש את אלה" אמרה זעפני כשהיא קוטעת אותי ממחשבותיי בפעם השנייה היום. היא אחזה בידה שמלה ורודה ושמלה שחורה.
"אני ממליצה על הורודה, אחרי הכל היום יום רביעי" אמרה זעפני עדיין בפרצוף חמוץ. לקחתי ממנה את השחורה. עם כתפיות צרות, השמלה השחורה הייתה צמודה עד קו המותניים שם היא התנפחה קלות. הייתי מהממת, קצת יותר מתמיד. עם טיפת איפור שהדגישה את עייני הבהירות ושרשרת שחורה סביב צווארי ועוד אחת כסופה נחה על חזי, זעפני הובילה אותי מהחדר, לא לפני לקחתי איתי את קצף הגלים. הליכתה של זעפני הייתה מהירה לכן תוך דקות מועטות עברנו דרך מיליוני גרמי מדרגות עד שהגענו לחדר עם כס ענק. בחדר עמד פרסי שכמוני היה לבוש בהדירות יחסית. זעפני השאירה אותי לבד בחדר עם פרסי. ניגשתי אליו, "אתה יודע אולי בשביל מי התיפייפנו?" שאלתי אותו והוא משך בכתפיו בתגובה.
לא עברו שניות רבות עד שקיבלתי תשובה. על הכס התגבשה ישות. עם התגבשותה בחדר התמלא ברעש מחשבותיה - עתיקות יומין כמו הזמן, ומאכלות כמו המוות. נדרש כל כוח הרצון שלי כדי לא להישבר תחת מחשבותיו של - כך גיליתי משמיעת מחשבותיו - טרטרוס. מחשבותיו מילאו את ראשי רועשות ותובעניות שלא השאירו מקום למחשבותיי שלי. ידיי אחזו באימה בשולי השמלה שלי כאשר רגש לא ידוע הרעיל את מוחי ואת ליבי - רצון למלא את כל שאיפותיו של טרטרוס, רצון להיות לצידו ולמלא את כל צרכיו. מבט קטן בפרסי לצידי גילה לי כי הוא חש אותו דבר.
טרטרוס הרים את ידיו כמציג את עבודתו ואמר בקול שידעתי שירדוף אותי עוד שנים מעכשיו.
"שנתחיל?"
