ליאו
"א-א-אני לא מבין," אמר פרסי בבלבול.
"מה קורה כאן?" אמרה אנבת' והתקרבה בצעד אל ג'ולייט.
אני קפאתי. לא מאמין למה שעיניי רואות.
ג'ולייט מתה. היא ספגה את הברק והתפוררה לעפר ואפר.
"אנחנו מחזירים אותה לחיים" אמר זאוס בקול הרועם.
"אתם מה?" אמר ניקו בקול לא מאמין.
"אנחנו מחזירים אותה לחיים." אמרה הרה, "וכמובן, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את נשק האלים האהוב שלנו".
ג'ולייט כאילו הרגישה שמדברים עליה, התחילה לנוע באוויר.
"היא מתחילה להתעורר" אמרה אתנה והביטה בה, מרוכזת.
"וכמובן יש את העניין הקטן" אמרה הרה והביטה בזאוס בציפייה שימשיך אותה, דבר שעשה בשמחה. נראה שני אלה שיקמו את הזוגיות ביניהם.
"היא תהפוך לבת אלמוות, תישאר עם הכוחות שלה." זאוס אמר עם חיוך זחוח על פניו. לא היה צריך יותר מניחוש אחד כדי להבין שזה היה הרעיון שלו.
"מה?!" פרסי צעק והביט באביו ואז בכל אחד מהאלים. "למה שתעשו דבר כזה?"
זאוס זע באי נוחות בכיסאו המרומם והחיוך לא נראה כעת באופק. "טרטרוס הוכיח כי אנחנו כן ניתנים להשמדה. הברק שהוא שילח לעברנו היה חזק דיו כדי לחסל אותנו. אנחנו צריכים מגן" הוא אמר את המשפט האחרון במשיכת כתפיים.
"לא אנחנו לא. אתה רק רוצה שעיר לעזאזל." התפרץ פוסידון בזעם.
"היא הייתה מוכנה למות בשביל להציל את כולנו ואת החיים שאנו מכירים כיום," אמרה ארטמיס והזיזה את ראשה בחוסר שביעות רצון להחלטה. "מה יקרה אם עוד מישהו יחליט שאנו ראויים להשמדה? גם אז היא תתייצב מלפנינו כמגן אנושי?"
"אנחנו לא צריכים איזה נערה רזונת שתגן עלינו" אמר ארס. "יש לנו את החמודות האלה בשביל זה" הוא החווה לזרועותיו השריריות.
"אני לא מוכן לזה!" אמר פוסידון.
"מספיק!" רעם הרעיד את האולימפוס כשזאוס צעק. "זאת ההחלטה שלי, אני מלככם. אם אני רוצה שג'ולייט אנדריאדנה מייקו תהיה בת אלמוות היא תהיה בת אלמוות!"
"לפחות תן לה יכולת לשלוט באיך שהיא ניראת. שבני אנוש לא יחשדו" אמרה ארטמיס בזעם. זאוס הנהן.
זאוס נקש באצבעותיו וג'ולייט החלה לרדת לאט לרצפה, מתעוררת. זה נעשה.
"מה קורה כאן?" שאלה מטושטשת. כולנו רצנו אליה מאושרים לראות שהיא בסדר.
"תנו לה קצת אוויר" העיר אבא הפייסטוס, וכך עשינו למרות כל הקושי.
"תספרו לה מה קרה ואת המציאות החדשה" ציווה זאוס, "ובינתיים..." הוא נקש שוב באצבעותיו וכל האולימפוס השתנה למצב מסיבה.
לקח לנו קצת זמן לעדכן את ג'ולייט בכל מה שקרה (ועם כל המזיקה זה כמעט היה בלתי אפשרי), אבל סיימנו בהצלחה.
"אז אני עכשיו בת אלמוות" היא אמרה בקימוט מצח, "אז אני מניחה שאני אקבור את כולכם" היא צחקה צחק מזויף מנסה להראות שזה בסדר מצידה למרות שכולנו יכולנו לראות את עיניה מלאות דמעות.
"ג'ולייט?" פוסידון התקרב אלינו. הוא חיבק אותה חזק. "אני מצטער" הוא אמר בלחש.
"זה בסדר" היא אמרה וקולה נשבר, הדמעות פרצו ונספגו בבגדיו של אביה.
"את תמיד מוזמנת לארמוני מתחת למים, ותמיד יהיה לך כאן כס של כבוד" הוא אמר והביט עמוק בתוך עיניה. היא הנהנה.
"תהנו מהמסיבה" פוסידון אמר לכולנו, חיבק את פרסי והלך אל שאר האלים.
"היי, אנחנו יכולים לדבר שנייה?" לחשה לי ג'ולייט באוזן. הנהנתי ונתתי לה להוביל אותי הצידה.
"את בסדר?" שאלתי אותה. היא הנהנה בחוסר סבלנות ופתחה את פיה להגיד משהו אבל אז נמלחה בדעתה וסגרה אותו.
"אני," היא התחילה להגיד. "אני קיבלתי את הברק מתתי וחזרתי לחיים רק כדי שיודיעו לי שאני עכשיו בת אלמוות שום דבר לא מסתדר לי אני מרגישה בסדר אבל הכול נורא משוגע טיפה לא? בכל מקרה זה טיפ טיפה מגניב שחזרתי לחיים וואו אמא שלי הולכת לרצוח אותי שכמעט מתתי אבל אני חוש..." אני קטעתי את דיבורה השוטף בנשיקה. על הפה. כמו שרציתי לעשות בימים האחרונים שבילינו יחד על ארגו 2, כמו שהתחרטתי שלא עשיתי מאז שמתה.
היא חפנה את שערי בידיה ופתאום משכה את עצמה ממני, מתנשפת כמוני. לא היה לי מושג שהיא מרגישה כמוני.
"לקח לך זמן" אמרה לי בחיוך גדול. משכתי בכתפיי.
"טוב נו, יש לנו נצח." היא אמרה.
"האמת שלך יש נצח לי יש הרבה פחות" אמרתי. היא הידקה את ידיי על חולצתי והביטה בפי.
"ואלדס"
"כן?"
"שתוק" היא אמרה ומשכה אותי לנשיקה נוספת.
~ הסוף ~
ווהו זה היה כיף. מקווה שנהנתם לקרוא את הסיפור!
נ.ב. זה נורא מספק לגמור את הסיפור בפרק 39 ולא 40.
