ליאו
עצמתי את עיניי בזמן שזיכרונה של ג'ולייט עטף אותי, וכשפתחתי כבר הייתי במקום אחר. עמדתי בסלון בבית צנוע ויחסית קטן. מבעד לחלון הקטן ראיתי שהשמש כבר שקעה לפני הרבה זמן, שכן כוכבים אחדים כבר נצצו בשמים. על הספה מולי ישבה נערה שזיהיתי כג'ולייט ואישה בערך בגיל ארבעים שניחשתי שהייתה אמא של ג'ולייט. ג'ולייט ואמא שלה היו לבושות בפיג'מות תואמות בצבע כחול. אמא של ג'ולייט ישבה בקצה הספה כשרגליה תחובות מתחתיה וראשה של ג'ולייט נח על ירכיה של אמה. העפתי מבט בטלוויזיה שמאחוריה וחייכתי בנוסטלגיה למראה "חברים". למרות שהייתי שמח מאוד להמשיך לצפות בסדרה, ידעתי לשם מה אני כאן. החזרתי את מבטי לג'ולייט, יודע שהיא אמורה לקבל את הכוחות של כל רגע, למרות שלא ידעתי באמת למה לצפות. לא עברה אלפית שניה מהמחשבה הזאת וכבר גופה של ג'ולייט נדרך וקפא, כמו צבי הנשר במקומו מול פנסיה הזוהרים של מכונית. ידיה של ג'ולייט נקמצו לאגרופים והיא התחילה להתנשף במהירות, לא עבר זמן רב עד שגם דמעות החלו לנזול על פניה המבוהלות. פסעתי במהירות לצידה של ג'ולייט וניסיתי למחות את דמעותיה אך נראה שהיא לא הרגישה בי כלל, כאילו הייתי רוח.
"ג'ולי?" אמא של ג'ולייט הורידה את מבטה מהטלוויזיה לפניה של ביתה. "מה קרה?"
"כואב לי כל הגוף" אמרה בין יבבה ליבבה, "ואני שומעת כל מיני קולות בראש". בכיה של ג'ולייט התגבר והיא לא שמה לב איך פניה של אמה קדרו אך בה בעת גם התבהרו בהבנה. אך זה לא אומר שהיא הייתה מרוצה מהתובנה.
"לא יכול להיות" אמרה אמא של ג'ולייט, הרימה את ראשה של ג'ולייט והניחה אותו על מסעד הספה ויצאה מהסלון למטבח הסמוך. ג'ולייט תפסה חזק את ראשה ועיניה התרחבו בכאב. כנראה היא התחילה לשמוע מחשבות. הרגשתי כאילו אני משתגע מלשבת על הרצפה לידה בלי היכולת לעשות כלום, בלי היכולת להפחית מכאבה. העפתי מבט באמה של ג'ולייט שחזרה עם שקית מלאה בבצק דמוי לחם שזיהיתי כאמברוסיה. אמא של ג'ולייט ניגשה אל ביתה, טלשה חתיכה גדולה יחסית מהאמברוסיה, והאכילה את ג'ולייט בה.
"זה לא הזמן" אמרה אמא של ג'ולייט עם פה קפוץ לקן נוקשה וישר.
"מה?" ג'ולייט שאלה בבילבול.
"ששש... הכל יהיה בסדר. ג'ולי שלי, אני יודעת שאת לא מבינה כלום אבל הכל יתברר מחר."
"אני כל כך עייפה אמא, וכואב לי. ולמה התכוונת כשאמרת שזה עוד לא הזמן?" עיניה של ג'ולייט נעצמו ונפתחו לסירוגין.
"אני חשבתי שזה יקרה יותר מאוחר. האמת קיוויתי שזה לעולם לא יקרה"
"מה יקרה? אמא? תגידי לי"
אמא של ג'ולייט נאנחה לפני שאמרה, "האלים הכירו בך, ג'ולי. הם הכירו בך כנשק שלהם." עכשיו ג'ולייט לא הייתי היחידה שבכתה, דמעות אחדות זרמו על פניה של אמה ונשרו על פניה של ג'ולייט. "אני אסביר לך הכול מחר, אני מבטיחה. ותמיד תזכרי, לא משנה מה, מי את. תבטיחי לי את זה" קולה דרש.
פניה של ג'ולייט נמלא חשש אך לא היססה לפני שהבטיחה בבילבול. ונרדמה.
הסלון התפוגג, ואיתו גם ג'ולייט ואמה. חזרתי לחדרי, למרות שאי אפשר באמת להגיד שעזבתי אותו. לא עברו שניות רבות ונרדמתי, לא כל כך יודע מה לחשוב על מה שהרגע ראיתי.
