הייזל
השמש ירדה למים באיטיות משוועת, כאילו היא מעכבת את רגע העזיבה. ועם ירידתה ירדה עליי גם העייפות. אבל כל המחנה היה שרוי בבלאגן וכל זוג ידיים עובדות מבורכות.
אך יחד עם זאת, נדמה כי רוב החצויים היו שרויים בסוג של טראנס. טראנס של עייפות וכאב.
ואיך לא? הם נלחמו בשלוש מלחמות גדולות תוך שנים ספורות.
"היי", ניקו ניגש אליי אחרי שעזרתי להעביר את הפצוע האחרון למרפאה, "איך את מרגישה?"
חייכתי אליו חיוך עצוב, "עייפה ועצובה בעיקר" והגעגועים אכלו אותי מבפנים. לא הבנתי כמה התחברתי אל ג'ולייט עד היא כבר לא הייתה איתנו.
"לכי לישון, אנחנו נסתדר כאן". אמר לי ניקו וסקר את פניי בדאגה. ליבי התרחב כלפיו, לפחות הוא לא נפגע. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי מאבדת את אחי.
הנהנתי, והלכתי אל הביתן של אל השאול. נכנסתי והתקדמתי אל המיטה הריקה המרוחקת.
לא הבנתי בכלל שנרדמתי עד שניקו העיר אותי.
"הייזל?", ידו הקרה ניערה את כתפי. "בואי לארוחת בוקר". הנהנתי בהיסח דעת וכשלתי לאמבטיה.
"הייזל" הסתובבתי אל ניקו והוא זרק לי חולצה שחורה שלו עם ציור של גולגולת עליו.
"תודה," אמרתי. נכנסתי לחדר האימבטיה וסגרתי מאחורי את הדלת. פשטתי את החולצה שנדבקה לגופי בזיעה ודם מפלצות קרוש. הורדתי את שאר הבגדים ונכנסתי למקלחת, משפשפת את עורי בסבון עד שהרגשתי נקייה שוב.
"תזדרזי!" צעק לי ניקו.
"אני כבר מסיימת!" צעקתי לו בחזרה וסגרתי את הברז. ייבשתי את גופי התלבשתי, צחצחתי שיניים ויצאתי.
"בואי מהר. אנחנו גם צריכים ללכת גם לאולימפוס." זירז אותי ניקו ונזכרתי באתמול בערב. במותה של ג'ולייט, ביגונו של פרסי ובדבריהם של האלים.
דמעות עלו בעיניי כשההבנה שאני לא אראה את ג'ולייט שקעה עוד יותר עמוק.
"מתי סופדים אותה?" שאלתי בקול רועד.
הוא שתק והסתכל בי במבט עצוב.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"אתמול פרסי בא להרים אותה ולשים אותה עם שאר המתים עד היום בערב כשנספוד את כולם, אבל כשהוא הרים אותה גופה נהפך לאבק. היא פשוט התפוררה כמו חול." הוא אמר וכאב נשמע בקולו.
"מה?," למה שזה יקרה?, דמעות עלו בעיניי. הגיע לה טקס "פרידה" כמו כל השאר. "אתה היית שם כזה קרה?"
הוא הנהן חלושות.
"ניקו.." לחשתי ומשכתי אותו לחיבוק חזק. לקח לו אלפית שנייה עד שהוא חיבק אותי בחזרה אבל זה קרה.
"בכל מקרה." הוא התחיל להגיד והמשיך ללכת. שמתי לב שהוא מחה דמעה מהלחי. "אנבת' חושבת שזה בגלל הברק שפגע בה".
"אולי" אמרתי.
הגענו לחדר האוכל הצוהל. אני ציפיתי שכולם יהיו באבל כמונו אבל לא. אחד או שניים מתו בלחימה, הרוב נפצעו וכולם היו שרויים בגל הניצחון. הם לא הכירו את ג'ולייט, לא כמונו.
התיישבנו בשולחן פוסידון, היכן שהיו כולנו. כולם היו שקטים, מכונסים בעצמם. פרסי בהה בשולחן ונראה כי הדבר היחיד שהשאיר אותו עם עיניים פתחות ומתפקד זאת אנבת'. היא שילבה את זרועה בשלו והניחה את ראשה על כתפו.
יד חזקה עטפה את כתפי בחיבוק, פרנקי שלי.
"מה קורה?" שאל אותי. חיוך עצוב נמרח על פניי כשהדמעות שבו אל עיניי, אבל לא זרמו הלאה. "אני יודע, הייזל. גם אני" הוא אמר ונישק את המצח שלי.
טפטוף פרסות נשמע, "אתם מוכנים? ארגוס לוקח אתכם לאולימפוס" אמר כירון.
פרסי הרים אליו מבט, ונראה כי לעיניו לקח שנייה להתמקד במי שנמצא מולו. הוא הנהן וקם, ויחד איתו כולנו.
הדרך ממחנה החצויים הייתה מטושטשת בכל הפרטים שניסיתי לתפוס, אך לבסוף הגענו לבניין האמפייר סטייט.
אנבת' דיברה עם פקיד הקבלה ונכנסנו למעלית. והנה הגענו לאולימפוס.
פניו של פרסי קיבלו ארשת עצבנית והוא התחיל ללכת במהירות, קובע קצב של כמעט ריצה עד שהגענו לחדר הכס ואל האלים. הוא עצר בהתנשפות.
רצנו כולנו אליו ככה שלא הספקתי לראות העיצוב של אנבת או לפחות להגיד שלום לכל היצורים הנפלאים שהיו בדרך לחדר הכס.
הגענו ונעמדנו באמצע מול כל האלים. קולות שונים של הפתעה נשמע מבין כל אחד מאיתנו.
שם, מול כולנו, מרחפת באוויר, מקבילה לרצפה ומבליחה כמו נוצה שהושהתה באמצע מעופה, הייתה ג'ולייט.
