אנבת'
פרסי. פרסי שלי. לא!, צעקתי על עצמי. הוא לא פרסי שלי, הפרסי שעכשיו פוסע לעברי הוא לא הנער שגדלתי לכבד ולאהוב. עיניו של פרסי ניצנצו באכזריות שאף פעם לא ראיתי בו, רטט עבר בליבי.
הידקתי את אחיזתי, ולפני שהחזרתי את עיניי לפרסי הבטתי סביב בחדר; פרנק, ג'ייסון, ניקו והייזל שכבו מעולפים ומחוסרי הכרה על הרצפה בין שברי הזכוכיות, ליאו היה תקוע בתוך גביש קרח ופייפר נשענה בצד על הקיר משותקת מהכאב בירכה. ג'ולייט עמדה באמצע החדר ומחתה פיח מפניה, ולנגד עיניי השריטות והפגיעות שגופה ספג התרפאו. וכמובן, פרסי התקדם לעברי.
"תעצור" אמרתי והופתעתי כמה הקול שלי יציב, וכך גם ידי שכרגע כיוונה לעברו חרב. זה לא יכול להיגמר ככה, נכון? אנחנו לא יכולים להילחם אחד בשני. אנחנו עברנו יותר מידי, אנחנו אוהבים יותר מידי בכדי שזה ייגמר ככה.
פרסי עצר והסתובב אל ג'ולייט, "תביאי את הפנינים". ג'ולייט הנהנה, ויצאה מהחדר.
הוא צמצם עיניים לעברי. שתיקה רועמת שררה בחדר. לפתע צחוק רם בקע מגרונו. "את באמת חושבת שאת תצליחי להילחם בי?" הוא שאל בזלזול.
גבתי נורתה מעלה. "מי אמר שאני הולכת להילחם בך?" שאלתי, לא יודעת אם אני באמת רוצה או לא.
"מעניין. כולם בלחימה הצטרפו. אבל את לא. את לא מאמינה באלימות?" הוא השתעשע בי כמו חתול המשחק באוכל שלו, אבל באותו רגע ידעתי שאני לא אוכל להילחם בו. לא היום.
השלכתי את החרב שלי הצידה והפעם זה היה תורו להרים את הגבה.
"תעשה לי טובה", הטחתי בו, "על מי אתה עובד, מוח אצה? אתה יכול להילחם בי. אתה מוזמן לתקוע את אנקלוסמוס עמוק כל כך בחזי עד שהחרב תצא מגבי. אתה באמת מוזמן." התקרבתי אליו בשתי צעדים בעודי מדברת. "אבל זה לא אתה. פרסי שלי בחיים לא היה נלחם בי. הוא בחיים לא היה נלחם בחבריו" החוותי בידי על כל חבריי הפצועים והכאובים. "יש לך אולי את המראה שלו אבל בחיים לא תהיה לך את הנשמה שלו. אתה בחיים לא תהיה פרסאוס ג'קסון. ולא משנה כמה זמן ה-ה-דמעות האלה ישפיעו עלייך" אמרתי והבנתי. אלו היו הדמעות של היצור הקטן שעשו את השינוי בפרסי וג'ולייט.
"איך קראת לי?" הנער מולי (הוא לא ראוי להיקרא פרסי) שאל והתקרב אליי צעד. הופתעתי לגלות שנותר בינינו מרחק של סנטימטרים ספורים.
"מה? מוח אצה? השם לא מוצא חן בעינייך? כי אין לי בעיה למצוא לך שמות פחות מחמיאים כמו מניא-" הנער משך אותי לנשיקה ולא סיימתי את המשפט.
קפאתי במקומי בהתחלה, אבל לאחר שנייה התמסרתי לנשיקה. ולרגע אחד, זה היה כמו להתנשק עם פרסי. הוא הפסיק את הנשיקה ראשון ולקח צעד לאחור. ועוד אחד. מבט מבולבל בעיניו. "אנבת'?"
"פרסי?" בלבול העיף את האכזריות שבעיניו לאלף עזאזלים וחלק ממני קיווה, שזהו. הוא חזר לעצמו. תתעוררי על החיים שלך, ילדה טיפשה!, הלקאתי את עצמי, שוגה בתקוות ומשאלות שיביאו לסופך!
"מה קורה כאן?" ג'ולייט נכנסה לחדר כשבידה כד זכוכית מעוטר בקישוטים רבים. "מה הקטע פרסי? זעפני התלוננה שאתה לא שתית מהמיץ." היא עשתה מרכאות כשאמרה מיץ. מה הולך כאן?
פרסי הרים את ראשו והביט בג'ולייט. תדהמה הכתה בפניה והיא כמעט איבדה שיווי משקל.
"מה? מה קורה כאן?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"זה לא משנה כלום" ענתה ג'ולייט לפרסי למחשבה שלא דוברה. היא הידקה את לסתה בנחישות.
"מישהו מוכן להגיד לי מה קורה?" שאלתי, אני שנייה מלרקוע את הרגל ברצפה כמו ילדה קטנה.
"פרסי שלך בריא ושלם ככה שאת יכולה להירגע. מתברר שאני ופרסי הורעלנו ושיחקו בנו." היא הידקה את ידה בכד. הבטתי בפרסי והוא לא הסתכל עליי. התקרבתי אליו לאט, חפנתי את לחיו בידי והפנתי את ראשו שיסתכל אליי. "אתה בחיים לא היית פוגע בי" אמרתי.
"אני יכולתי" הוא אמר ברעד, ודמעה זלגה מעינו. ליבי התכווץ ורעד בזמן שעצרתי את זרימת הדמעה בנשיקה.
"אתה חזרת אליי. וזה מה שחשוב" לחשתי לו והצמדתי את מצחי אל מצחו. ולא יכולתי לעצור את האושר שלי, אנחנו מאוחדים שוב.
כחכוח גרון נשמע בחדר שהפריד ביני לבין פרסי. "עד כמה שאני שמח לראות שחזרת אלינו פרסי, עדיין צריכים לעצור את טרטרוס" אמר ליאו, "ואני אשמח מאוד אם תשחררי אותי."
אע נכון. זה עוד לא נגמר.
"איך אנחנו נגיע לטרטרוס? זה בצד השני של כדור הארץ" אמרתי.
פרסי פנה אל ג'ולייט. "בכד יש פנינים שיקחו אותנו, כמו במסע החיפושים הראשון שלנו" הוא אמר וחייכתי אל הזיכרונות המשותפים שלנו שהאירו את מוחי.
ג'ולייט הושיטה את הכד אל פרסי בשתיקה. "את תבואי איתנו?" הוא שאל אותה.
היא צחקה בלי שמץ הומור. "לא. זה שאתה התרפאת זה לא אומר שפתאום אכפת לי מהאלים המחורבנים, ממכם או מהפאקינג עולם" היא אמרה. "אני לא יודעת מה איתכם אבל לי נמאס להיות כלי מלחמה, או כמו שהאלים אוהבים לקרוא לי - נשק, במלחמה שלא שלי." היא נשמה עמוק.
שמיכת שתיקה נפרשה מעלינו.
"אולי לפחות תתני לנו סיכויים להגיע לשם? את יודעת לרפא אותנו ולשחרר אותי מהקרח הזה באמת יהיה מאוד נדיב מצידך" תמיד אפשר לסמוך על ליאו שיפר את השקט.
ג'ולייט נעצה מבט ברצפה ולא הראתה סימים ששמעה חוץ מאגרופיה שכיווצה והרפתה, כמו לב. לבסוף היא הרימה את מבטה אליו ובעודה מביטה בו נראה כי משהו נמס בתוכה והיא הנהנה את ההנהון הקל שבקלים. היא שחררה את ליאו מגביש הקרח וריפאה אותו, ואז את כל השאר, ולבסוף היא הוציאה את כל המעולפים מהעילפון. כשסיימה היא יצאה מהחדר.
עידכנתי את כולם בעניינים בזמן שפרסי הוציא מהכד את הפנינים וחילק לכולם. הוא לקח את הכד ושם אותו בצד החדר, שמתי לב לנצנוץ הפנינה האחרונה.
כולנו עמדנו במעגל. "מוכנים?" שאלתי, כל אחד מהם הנהן וביחד זרקנו את הפנינים לרגלנו.
ובזמן שגז לבן אפף אותי חשבתי עד כמה עייפה אני, וכמה רחוק היום מלהיגמר.
