טרטרוס
נעצרתי במעופי מעל מחנה החצויים וצפיתי כיצד הוא מושמד. המפלצות החדשות שיצרתי, הכוח המחוזק ששלחתי לכל אחת מהן והעובדה שמספר שניות לאחר שהתפרקו לאבק הם התגבשו שוב בחזרה היה הדובדבן שבקצפת. (דבר שנעשה תוך חיבור ישותי אל שלהם. כל עוד אני ל בטרטרוס הם ימשיכו לחזור)
גאווה פרצה בתוכי. אני הצלחתי מה שגאיה אהובתי לשעבר לא הצליחה, ומה שבנה הממזר גם לא הצליח.
צריך להתרכז בתוכנית, הזכרתי לעצמי. ואז זה היה כשראיתי ששלוש דמויות הצטרפו אליי לשמיים.
זאוס, פוסידון והאדס, חשבתי בשעשוע. אז הם החליטו להביא את הלחימה אליי. כרצונם.
"שלום ידידיי," בירכתי אותם. "נהנים מההופעה?" החוותי ביד לרווחה על הלחימה שתחתנו.
"טרטרוס" זאוס הרעים בקול, "תפסיק את מעשיך". האדס שיחרר נחרת לעג ומלמל לעצמו, זאוס שלח לו מבט זועף.
צחקתי בקול למראה חזיתם הלא מאוחדת. יש להם דבר או שניים ללמוד מילדיהם.
פוסידון גלגל את עיניו והעיף מבט מטה. עיניו התרוצצו כה וכה, מחפשות.
"אתה לא תמצא שם את בינך. אני לא אתפלא אם הוא כבר מת." אמרתי. "אתה יודע, היה כלכך כי לשחק לו ולבתך במחשבות. לרום להם לא לבטוח יותר בחבריהם, במשפחתם, בעצמם."
"סתום את פיך" פוסידון צעק בזעם. בהנפת יד קילשון אלגנטי אך אכזרי הופיע בידו. "הפסק את מעשיך או שאתה תישא בתוצאות. יש סיבה למה אנו האלים עודנו משתכנים באולימפוס, גם אחרי אלפי שנות חיים"
להודות באמת? התרשמתי מדבריו. וביני לבין עצמי נתתי עצמי לשעשע במחשבה שפוסידון היה מלך אלים יותר טוב מאשר אחיו.
"טוב אז נגיע לעיקר?" שאלתי ופרשתי את ידיי. זרמים חשמליים נפרשו לאורך זרועותיי, גלשו עד לכפות ידיי ובסוף התגבשו לכדור חשמל מזמזם. חיוך מתנשא נישא על פניו של זאוס. אך לא אם הייתי הוא לא הייתי בטוח כל כך ביכולתו עמוד בברק. לפחות לא בברק הזה. אחרי הכול עם הברק הזה חיסלתי את בניי העניקים המתישים.
זאוס הרים את ידו, כיווץ את אצבעותיו וניסה לנווט את כוחו של כדור הברק העוצמתי שיצרתי לטובתו, אך ללא הצלחה. חבל שאין לי את ההמצאה הזאת של האנושיים, איך הם קוראים לזה? מצלמה? כדי לשמור את הבעת פניו.
שיגרתי את הברק אל השלושה. וככל שהברק התקרב אליהם יכולתי לראות הבעות פניהם משתנות. לפחד.
צחוק מתגלגל התפרץ מפי. סופם הגיע. והתחלתי נולדה.
עשרה סטימטרים נותרו עד שהברק יפלח את גופם וישאיר אבק. הם החזיקו ידיים, יודעים שסופם קרב.
תשעה סנטימטרים נותרו. עייפות גדולה, כזאת הכמעט משתקת, השתלטה עליי, כמו בפעם שפילחתי את גופם של הענקים בזרת הברק. חיסרון פעוט לעומת התוצאה ההרסנית.
שמונה סנטימטרים נותרו. משהו שחור זז בזווית העין שלי. התעלמתי ולא הסרתי עין מהברק החמוד שלי.
שבעה סנטימטרים. מישהו ניצב מול הברק. לא! לא! לא! לא! אלו היו האלים? לא יכולתי לראות. הבזק אור לבן מסמא עיוור את עיניי ולא השאיר מקום לספק. הברק פגע במישהו. האור דעך במהירות ואכן הברק פגע במישהו. אך האלים עדיין התעופפו במקומם. מביטים בזוועה במי שהקריב את עצמו למען האלים.
ג'ולייט. ג'ולייט היפייפיה. ג'ולייט שבשבילה השארתי פיסה חמה במקום שבו אמור להיות הלב שלי.
היא פרכסה חמש שניות בעוד זרמי חשמל מטפסים וגולשים במורד גופה. היא שהתה עוד אלפית שנייה באוויר לפני שצנחה מטה. כולה מפוחמת, מחוסרת הכרה, מתה.
האלים הביטה אחריה המומים, והצצה קטנה בלחימה מטה הבהירה לי שכך גם כולם; מפלצות וחצויים כאחד.
"נשק האלים אחרי הכל" המלמול של זאוס הגיע לאוזניי.
פאניקה תפסה אותי, השקעתי את כל כוחי ואת כל האנרגיה בברק הזה, ומה עכשיו? ייקח שעות רבות עד שאחזור לשיא כוחי שוב. אני בקושי נשארתי באוויר. ועדיין שימרתי חזות רגועה.
זאוס התייצב מולי לימינו פוסידון ולשמאלו האדס. ממתי זאוס החזיק את הברק שלו, ומתי האדס הספיק לאחוז בשרביט המלכות שלו בעל שני השיניים? זאוס הרים את הברק וממנו יצא אור זהוב, פוסידון הרים את קלשונו וממנו יצא אור תכול והאדס עשה גם כן, ומשרביטו יצא אור כסוף. האורות התחברו לאור לבן בוהק, כמו זה שהאיר את השמים כשכדור הברק שלי פגע בג'ולייט.
האור הלבן התקרב אליי במהירות והחזיר את ישותי למקומה.
חזרתי אל המקום שבו הייתי במשך אלפי שנים, וכנראה אמשיך להיות עוד אלפי שנים רבות - מקום מחייתם של המפלצות
הרשיתי לחיוך קטן ועצוב לחמוק מבין שפתיי. יודע שזה הסוף למרד הקטן שלי.
טוב נו, לפחות ראיתי קצת אור שמש, ספגתי קצת ויטמין D. שמעתי מהאנושיים האלה שזה מאוד חשוב.
***
מקווה שאהבתם:)
