ליאו
מעולם לא שמחתי כל כך על השרירים שהתפתחו בעקבות העבודה הקשה במוסך עד הרגע שבו הרמתי את ג'ולייט כשהתעלפה. "אוי", אמרה אפרודיטה בסימפטיה מעושה "אולי כדי שתיקח אותה למרפאה". כולנו שלחנו לה מבט שאמר דהה בדיוק כשהרגשתי את ג'ולייט מתפתלת בזרועותיי. "אין צורך, אני בסדר" היא אמרה לאיטה וכשהורדתי אליה מבט היא הרימה גבה. כיחכחתי בגרוני במבוכה בזמן שהעמדתי אותה על רגליה. היא הביטה בפייפר בחיוך, "אני מניחה שניצחת, יש לך דיבור הקסמה ממש חזק אני לא מאמינה שכמעט שברתי לליאו את השיניים" ובזמן שצחקה על עצמה החליפה חיבוק עם פייפר. אפרודיטה בחנה את ציפורניה המטופחות בשעמום "אתם מתחילים לשעמם. אז אני אלך לי לדייטוש אבל אל תדאגו יש לי הרבה תוכניות לגביכם" היא אמרה בעידוד כאילו אנחנו צריכים שהיא תתערב לנו בחיים, "ובמיוחד איתך" היא אמרה בחיוך והצביעה אליי. "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה אבל היא רק צחקה העיפה את שיערה אחורה אל כתפה ונעלמה, משאירה מאחוריה את הריח של הבושם היקר שלה. "סליחה" אמרה פייפר, כמו בכל פעם שאפרודיטה עשתה משהו כזה. שפשפתי את פניי בעייפות וכשהרמתי את פניי נתקלתי בפרצופה המשועשע של ג'ולייט ובעיניה המשתאות. לפתע פניה השתנו בלי הקדמה מוקדמת לתדהמה מוחלטת ואז לפוקר פייס מושלם. הכול בסדר? שאלתי אותה בראשי אבל היא לא ענתה לי והתחמקה ממבטי למרות שהייתי בטוח שהיא שמעה את השאלה. "נראה לי שאני אלך להתקלח" אמרה ג'ולייט וביקשה מפרסי שיראה לה את הדרך לביתן. עקבתי אחריהם במבטי ותהיתי מה היא שמעה שגרם לה להגיב ככה.
***
"היי יפיפייה" נישקתי בעדינות את שפתיה של קליפסו וחייכתי כשהרגשתי את חיוכה תחת שפתיי. "איך את מרגישה?". היא לקחה נשימה עמוקה, "יותר טוב." חייכתי בהקלה ורכנתי לעברה לנשק אותה שוב אך היא עצרה אותי בשאלה. "אתה יודע אילו אלים אמורים להגיע מחר?". הנדתי בראשי, "למה את שואלת?". היא משכה בכתפיה, "מה אני אגיד לך? סתם סקרנות" ולפני שיכולתי להגיב נישקה אותי. נעניתי לנשיקה ברצון אבל לא יכולתי להתנער מהתחושה שהיא מסתירה ממני משהו. ולמרות שידעתי שקליפסו בחיים לא תשקר לי, ידעתי שהיא לא מספרת לי משהו. קליפסו אף פעם לא שואלת "סתם" שאלות. אבל להתעקש המשכתי את הנשיקה עד שהיא התרחקה ואמרה שהגיע הזמן לארוחת ערב. ישבנו ביחד בשולחן הפייסטוס, ובזמן ששרפתי חלק מהשניצל שלי להפייסטוס עייפות השתלטה עליי. אכלתי כמה שיותר מהר וכשקליפסו סיימה גם כן לאכול ליוויתי אותה לבניין הראשי, איחלתי לה לילה טוב ומיהרתי לביתן 9. הורדתי את החולצה שלבשתי במהירות וקרסתי על המיטה שלי. לא הרגשתי כשנרדמתי אבל כן הרגשתי כשנשאבתי לחלום. בחלום הייתי מחוץ לצריח גדול שנבנה משיש שחור. הרגשתי כאילו לטירה יש כוח מגנטי המושך אותי פנימה דרך הדלתות המאיימות, מבוך המסדרונות האפלוליים, וחדרי נשפים שהוארו באור נרות שבהם ישבו מגוון רחב של מפלצות. המשכתי להימשך לאורך הטירה עד שנעצרתי בחדר גדול. בחדר היה כיסא מפואר שעליו ישב גבר נאה עם חליפת בעיצוב מיושן אך חדשה. עורו של הגבר היה אדום ופעם כמו לב (כן אני יודע, קשה להאמין). גלים של כוח עתיק ועוצמה אפלה ולא נגמרת נשלחו מהגבר והיכו בי שוב ושוב. חיוך קטן עיטר את פניו של הבר בזמן שאמר "הנה רמז קטן שיגלה לכם נגד מי אתם עומדים להילחם ונגד מי אתם הולכים להפסיד - אני טרטרוס." הוא צחק כשבחן כיצד האימה התפשטה על פניי, "וכמעט שכחתי, תמסור לשני החברים שלך שברחו ממני שהמערכה השנייה התחילה". עדיין שמעתי את צחוקו המלגלג באוזניי כשהתעוררתי. "ליאו, קום", אמר ג'ייקוב חברי לביתן. "אני קם" אמרתי והלכתי לשטוף את פניי, ובזמן שהסתכלתי במראה הבנתי שאני צריך ללכת להגיד לניקו, פרסי ולאנבת' שמי שהם חשבו שיעזוב אותם בשקט הגיע.
