הרמתי את חולצתי מעט מעלה ולחץ הציף אותי מבפנים..
"וואט זה פאק?!" מילמלתי לעצמי.
הנחתי את ידי בעדינות על האיזור והעברתי אותה.
זה צרב וכאב ממש..
נשכתי את שפתי התחתונה בכאב וכיווצתי את עייני.
שטפתי את פניי וציחצחתי את שיניי.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי..
יש לי שקיות מתחת לעיינים והשפתיים שלי יבשות.
העיינים שלי..כל כך חסרות חיים.
יצאתי משם וירדתי למטה.
חיפשתי מישהו..
שמעתי קולות מהמטבח.
התקרבתי יותר וראיתי את דניאל.
"בוקר טוב.." ניסיתי לחייך.
"היי.." סינן.
"הכול בסדר?" שאלתי.
הוא פשוט הנהן ללא מילים.
משכתי בכתפי והסתובבתי.
"היי דניאל..?" הסתובבתי חזרה אליו.
"אממ?"
הרמתי את חולצתי עד איזור החזה ושאלתי:
"ממה זה..? זאת אומרת..אני לא זוכרת שנחתכתי או משהו כזה.." גיחכתי בציניות.
הוא הביט בי במבט לא מבין.
"אממ על מה את מדברת..?" שאל בכיווץ עיינים.
"התפרים.." השבתי לא מבינה ומבולבלת.
"תפרים?" שאל שוב.
"כן! התפ-"
הסתכלתי על בטני ולא היו שום תפרים.
"אב..אבל..הם היו שם!!" אמרתי לא מבינה והחזרתי את חולצתי למטה.
"דניאלה הכול טוב?" שאל בלחץ.
פשוט הנהנתי ועליתי חזרה למעלה.
חזרתי לחדר המקלחת והרמתי את חולצתי שוב.
כלום.
כלום!!!
לא היה שום תפר! שום צלקת! שום הוכחה!!
'תנשמי..בטח סתם דמיינת את זה. הכול בסדר..תרגעי..' הרגעתי את עצמי.
אך זה לא עזר כי פאניקה התקיפה אותי.
התחלתי להתנשף בכבדות והאישונים בעייני התרחבו.
עצמתי את עייני וניסיתי להרגע.
התיישבתי על המיטה ושיחקתי בשיערי כדי להסיח את דעתי.
אחרי כמה שניות קמתי והתחלתי להתלבש.
החלטתי ללכת לבקר את זאיין.
לבשתי חולצה עם דגל בריטניה מודפס עליה ולבשתי מעל ג'קט ג'ינס.
מכנס סגול/בורדו ונעליי אולסטאר.
מרחתי מעט איילינר על עייני וגם מעט ליספטיק על שפתיי.
סירקתי את שיערי ונתתי לו ליפול על כתפי בטבעיות..
השפרצתי על עצמי בושם, והרבה וירדתי למטה.
צעדתי לדלת ופתחתי אותה.
"היי לאן זה..?" נשמע קול מוכר.
הסתובבתי וראיתי את טייסון.
"לזאיין.." חייכתי חיוך קטן.
"בואי אני אקפיץ אותך.." חייך ולבש את החולצה שלו שהייתה זרוקה על הספה.
חיכיתי מספר שניות; הוא לקח את הנפתחות למכונית ויצאנו לדרכנו..
טייסון התניע והתחלנו לנסוע.
היה ממש שקט באוטו...
פשוט שיחקתי בציפורניים שלי ולא פציתי את פי.
"היי הכול טוב?" שאל בגיחוך.
"ברור. למה שלא יהיה?" שאלתי בטון עוקצני.
"אאוץ'.."
פשוט שתקתי וחזרתי לשחק בציפורניי.
"נו דברי כבר!" התעצבן קצת.
"לדבר על מה..?" שאלתי.
הוא הביט בי בציניות.
בדיוק הגענו והוא החנה.
"תודה על הטרמפ.." חייכתי חיוך קטן ובאתי לצאת אבל הוא תפס וידי ומנע ממני.
"מה?" שאלתי באפס כוחות.
"את בטוחה שהכול בסדר..?" חזר על שאלתו שנית.
"כן. אני בטוחה.." השבתי ויצאתי ממכוניתו.
צעדתי לתוך המבנה של בית החולים והמשכתי לכיוון החדר של זאיין.
שמעתי מתוכו דיבורים וציחקוקים.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה..
ראיתי את זאיין יושב על המיטה ואחות בית החולים יושבת לידו וצוחקת.
כנראה ממשהו שהוא סיפר.
"שלום.." ניסיתי לחייך את החיוך הכי אמיתי שיש.
"היי דניאלה..."חייך אליי זאיין.
"היי זאיין.." כעס נשמע בקולי.
"אממ זאת אמה.." הציג בפניי את האחות הצעירה עם העגיל בגבה והאיילינר השחור שהיה בכל עבר.
"היי.." חייכתי חיוך מזוייף.
"תודה על השיחה זאיין..אני אכנס מאוחר יותר.." קרצה לו ויצאה מהחדר.
התיישבתי על הכיסא הקרוב למיטתו וניסיתי לפתח שיחה..
"אז..איך אתה מרגיש...?" התעניינתי.
"בסדר.." השיב.
שתיקה.
פשוט שתיקה.
שתיקה מביכה ולא מובנת.
"תגיד אתה ואמה הזאת...יש משהו ביניכם..?" שאלתי ישירות.
"מ..מה..?" שאל מבוהל מהישירות שלי.
"אם כן אתה יכול להגיד לי אני לא אפגע. זאת אומרת אני אפגע ואני אבכה. אבל האמת כואבת.. אני אהבתי אותך והיית האחד שלי.. אבל אי אפשר לשנות את האמת..אז קדימה." קמתי ושילבתי את ידיי.
YOU ARE READING
וואן דיירקשן-Someone To Run With
Fanfictionמה עושים כשקורה משהו שמפריד בין השנים? מה עושים כשיש שאלות תלויות באוויר? מה עושים כשאתם מגלים שאותו אדם שהכרתן,איננו יותר? שהייתם מגלים שהסתבכתם,ואי אפשר להחלץ... כל הזכויות שמורות ל- Irena_Horan_Davidov
