"מי זה?!" שאלתי מפוחד מסתובב ומגלה את הנער האחרון שרציתי לראות "מה אתה רוצה ממני ג'ורדן?" שאלתי אותו רוצה שהאדמה תבלע אותי "כמו שאמרתי מזל טוב, אבל מה אתה עושה בחוץ?" הוא בירך אותי ושאל "יצאתי לנשום. זה אסור?" שאלתי אותו בטון ציני והוא התיישב לידי "מה אתה רוצה ממני? ברצינות זה לא מצחיק" אמרתי לו משתדל שקולי לא ירעד "ת'אמת אין לי מושג מה אני רוצה ממך" הוא הודה והשעין את ראשו על גזע העץ.
"לאיפה נעלמת?!" שאלו אותי שלושת חברי לחדר ונעומי כשנכנסתי לחדר "הייתי בחוץ סליחה" אמרתי מרים את ידיי בכניעה "אתה יודע מה העונש שלנו על בריחה?" שאלו אותי ופחדתי לשאול "מה?" ושלושת הדבילים החלו לדגדג אותי "דיי מטומטמים" צעקתי עליהם שנייה לפני התקף צחוק. הוא המשיך דקה נוספת אחרי שהפסיקו לדגדג אותי כבר ואז אחת מהטיפשים נזכרה להפעיל את מוחה "אתה רגיש?" שאלה נעומי והנהנתי לא מצליח לנשום מהצחוק "חתיכת מפגרים" היא נתנה לכל אחד מהם אגרוף כולל לעצמה ורצה להביא בקבוק מים מאחד התיקים "תשתה" היא הושיטה לי את הבקבוק בזמן שהצחוק שלי הפך לשיעול של מחסור בחמצן. "פעם הבאה שתעשו משהו כזה זה יהיה הסוף של כולנו" אמרתי וברוס שאל "איך של כולנו?" וחייכתי אליו "כי בזמן שאצחק כמו פסיכופט אני אהרוג אתכם אחד אחד" אמרתי וכולם נרתעו "או קיי בואו שלא מדגדגים אותו יותר בחיים" אמר וויליאם וכולם הסכימו איתו.
"או קיי כיתה יקרה" קרא המחנך של הכיתה שלנו ברכות "בעוד כשבועיים יתקיים הטיול השנתי של השכבה" הוא הודיע וכולם חגגו חוץ ממני שנאנחתי "מה קרה?" שאלה נעומי רואה שאנני חוגג את הטיול "אני לא בדיוק אוהב טיולים" אמרתי לה וצמרמורת טיילה בגופי מהמחשבה על הטיולים המזוועים שהיו לי "אם לא ידחו אותו בגלל גשמים" הוא המשיך את דבריו מבעד לקריאות האושר וגורם להן לאנחות ייאוש לתפוס את מקומן בעוד שחיוך עלה על פניי ופניי נעומי למראה הכיתה "עכשיו זמן ללמוד" אמר פותח את מחברתו ומתחיל ללמד.
"ביי בנתיים" צעקה לי נעומי מנופפת והולכת אל חדרה בזמן שאני נכנסתי לחדרי. "אמרתי לך להפסיק!" נכנסתי לתוך מריבה של לי וברוס "מה קורה כאן?" שאלתי את וויליאם שלפתע התכופף כך שאני חטפתי בפניי את הכרית "הסבר. עכשיו!" צעקתי על שניהם והם הביטו בי "למה יורד לך דם מהאף?" שאל ברוס "ד.. דם?!!" שאלתי מנגב את אפי בגב כף ידי ומגלה דם עליו "תביאו לו נייר או משהו במקום לבהות!" צעק וויליאם ואני רעדתי למראה הדם.
"תרגע כבר!" צעק עליי לי בזמן שצרחתי על שניהם בגלל חוסר אחריותם "את אל תגיד לי להפסיק!. אם כבר אתה צריך להפסיק!!" צעקתי בוכה למראה הדם שאינו מפסיק לנטוף מאפי "למה ז-זה לא מ-מפסיק?" שאל וויליאם מגמגם מפחד "אולי וויליאם היקר כי יש לי פאקינג בעיות בנושא דימומים! הם לא מפסיקים בכזאת קלות אצלי!!" צעקתי בזמן שכל חולצתי הייתה מכוסה בדם "אולי נ-נלך לאחות?" הציע ברוס ולא שלטתי בעצמי "אתה מעז לדבר?! אחרי זה אתה עוד מעיז לדבר?!" שאלתי בצעקות "תרגיע ומהר" אמר לי והמשכתי לצעוק ללא שליטה "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?! תעזוב אותי חתיכת חרא שלא מסוגל להבין כלום!!" צעקתי "עברת את הגבול!" הוא צעק אליי והעיף אותי אל מחוץ לחדר "תחסוך את עצמך מאיתנו חתיכת זבל" הוא אמר בטון כועס אך מאוכזב וזרק את המזוודה שלי אליי "חכה רגע" הוא אמר ואז זרק אליי גם את כל בגדיי "עכשיו עוף" הוא אמר וטרק לי את הדלת בפנים...
"אתה אמור להיות בסדר עכשיו." אמרה האחות וליטפה את ראשי בזמן שבכיתי "אני לא מאמין שאמרתי את כל זה" אמרתי בשקט בין הדמעות "היית בהתקף חרדה זאת לא אשמתך" היא אמרה "זאת אשמתי" לחשתי לה 'אין לי טעם אפילו לנסות לדבר איתם שוב' חשבתי וידעתי שבאמת אין טעם כי לא יסלחו לי ואם כבר יסלחו בהתקף הבא יהיה שיחזור מדויק שאותו כבר לא אוכל לתקן. "אני אלך לבקש חדר אחר" אמרתי לוקח את דבריי ויוצא ממשרדה.
"אין עוד חדרים פנויים בבניין שלך" אמר המנהל ודמעות עלו בעיניי "אני אנסה לבדוק משהו בנתיים, אתה יכול להיות בחדר שכאן" הוא אמר ויצא מהחדר "זה יום ההולדת הכי 'טוב' שיכולתי לאחל לעצמי" אמרתי בקול ודמעות חזרו לנזול מעיניי עד שנרדמתי
_________________________________________________________
היי חבר'ה מקווה שנהנתם מהפרק ^w^
עכשיו אני מציבה רף חדש של 10 צפיות בפרק והצבעה אחת בשביל המשך *W* (נראה אם תצליחו)
להתראות עד הפרק הבא^3^
YOU ARE READING
שונה בפנימייה
Romanceרייבין הגיע לפנימייה הזאת לאחר שלעובדים הסוציאליים לא נשארו יותר ברירות. במהלך שהותו הוא מבין שגם אם יעשה שמניות באוויר הוא ישאר שונה ולבד. (אולי לא ברור בהתחלה אבל בסוף תבינו) מה יקרה שפתאום יבחין בו ג'ורדן מלך הפנימייה? 0w0 תבלו (הספר הינו סיפור...
