"תודה רבה" אמרתי לאחות כיצאתי לאחר חצי שעה של סבל ודימום מתמשך, הולך לכיתה באיחור.
"אני מקווה שיש סיבה לכך שאיחרת לשיעור רייבין" אמרה המורה לאנגלית "הייתי אצל האחות" לחשתי לאוזנה בעודה מהנהנת אליי כשפניה מעט עגומות, מאפשרת לי ללכת אל מקומי.
אחרי יום ארוך ומייגע סוף סוף יכולתי ללכת לחדר. "אתה לא בא לאכול?" שאל אותי ג'ורדן בכניסה לחדרנו כשפניו פונות החוצה "אני לא רעב" שיקרתי לו רק רוצה ללכת לישון "נו קדימה.." הוא אמר וטפך על גבי הכואב, התכווצתי לתוך עצמי מכאב פולט יבבה חלושה "מה קרה?!" שאל ג'ורדן מודאג ומפוחד מכך שאולי פגע בי "הכל ב-בסדר" גמגמתי סובל "זה לא בסדר" הוא אמר מעט מעוצבן אך נרגע במהרה "מה קרה לך?" הוא שאל בקול רך ועדין. בכאוב מכל הבחינות סיפרתי לו על מה שקרה בשדה.
בלי לומר מילה הוא פינה לי את הדרך לחדר והתקדם בסערה מהחרד ונעלם במסדרון.
"רייבין!! אתה חייב לבוא!!!! עכשיו!!!!!!" צעק מארק מתנשף כשהופיע מאמצע שום מקום והעיר אותי משנתי הכאובה "מה קרה?" שאלתי בקול סובל ועייף "ג'ורדן.. ברוס.. חדר אוכל.. עכשיו!!!" אמר ותפס בידי מזרז אותי לרדת מהמיטה ולבוא איתו לחדר האוכל 'מה לעזאזל קרה?' שאלתי את עצמי נגרר אחריו בחוסר רצון וכאב.
כשנכנסנו לחדר האוכל מצאנו שני ילדים תופסים את ג'ורדן בחוזקה בזמן שוויליאם ולי מטפלים ב.. ברוס המדמם?! 'מה קורה כאן?!'. "אני נשבע אם לא תעזבו אותי אני אהרוג אתכם!!" הוא צעק בזמן שניסה להשתחרר מאחיזתם "למה בכלל אכפת לך ממה שהוא עשה לחמור הזה?!" צעק וויליאם על ג'ורדן מנסה בקושי רב לטפל באפו של ברוס "כי 'החמור' הזה שווה פי אלף ממה שאתה וכל החברים שלך יהיו שווים אי פעם!" צעק ג'ורדן עליו חזרה, גורם לי להסמיק מעט ממילותיו. "מה קורה כאן?!" שאלו יחדיו יועצי השכבות והמנהל "כל מי שמעורב לבוא איתי מיד!!" הודיע המנהל בקולו הרם ובלית ברירה נגררים אחריו ג'ורדן, וויליאם, לי וברוס "אתה תשלם על זה" סינן מבין שיניו לי לעברי בעודו הולך אחרי המנהל.
"אתה בסדר רייבין?" שאל מארק בזמן שהלכנו בשקט לחדר "כן?.." ספק שאלתי ספק אמרתי "רייבין!" נעומי הופיעה לה מאמצע שום מקום "מה את רוצה" שאלתי אותה מבלי להביט בעיניה "ביקשו ממני לקרוא לך לחדר היועצת" היא אמרה כעוסה והלכה משם בסערה. "כדאי שתלך בחורצ'יק" אמר מארק משפשף את ידו בשערי ופורע את כולו "בסדר.." אמרתי ושיניתי את כיווני.
"אפשר להיכנס?" שאלתי פותח את הדלת לאט לאט וחושף את היועצת יושבת על כורסאת יחיד ליד ספה נוספת "בטח תיכנס, תתיישב" היא אמרה וטפחה על הספה לידה.
"אז.. איך בבית הספר?" שאלה בקול חמים "בסדר אני מניח.." מלמלתי "בעבודה?" היא שאלה ועוררה בי את הכאב מהצלפת המקל בגבי "בסדר..." אמרתי בלי קול חושש שמא אתחיל לבכות. "שמעתי שעברת חדר.. למה?" היא שאלה "כי "החברים שלי" גירשו אותי משם" אמרתי לי ושמתי את המילים חברים שלי במרעאות בעזרת ידי "למה הם גירשו אותך?" היא שאלה באותו קול רגוע ומחרפן "כי צעקתי עליהם ב-בלי סי-סיבה" התחלתי לגמגם והדמעות עלו בעיניי "ולמה זה קרה?" היא שאלה ושברה אותי "כי דיממתי או קיי?! יש לי חרדה חמורה בנושא או קיי?!" צעקתי עליה ולפתע נפתחה הדלת וכל "חברי" נפלו פנימה "ח-חרדה?" שאל לי מגמגם ומפוחד "כן חרדה! יש לי חרדה מדימומים אחרי שזה מה שקרה לי כל חיי בגלל האנשים שהיו הכי יקרים לי!!!!!" צעקתי כאוב בעודי נזכר בקולות הבכי בזמן שהחגורות, מקלות, חבלים וכל מה שבא ליד היה פוגע בי עשרות פעמים ביום, משאיר צלקות מכוערות שאיתי ומזכירות לי זאת כל יום, "ל-לא ידענו" אמר וויליאם נופל על ברכיו בעודו מתחיל לבכות וכך, ירדו אחד אחד עד שכולם היו על ברכיהם, בוכים ומבקשים סליחה על התנהגותם הגועלית "עכשיו אתם נזכרים?" שאל פתע ג'ורדן שהופיע בדלת "מה אתה רוצה?" שאל לי בעיניים נפוחות מדמעות "את רייבין לרגע" הוא אמר בקול שהתרכך בכל מילה "אתה יכול ללכת רייבין" היא אמרה וסימנה לי לצאת.
_________________________________________________________
היי צבא חתלתולים שלי😽
כן.. בתור פיצוי על כמות הזמן שלקח לי עם הפרק הקודם הינה עוד פרק חם חם מהתנור.
Shani_Gutman1 😻 קיבלת את מבוקשך OwO
היעד הוא אותו יעד מהפרק הקודם (45 צפיות (לא כולל שלי), 25 הצבעות ו15 תגובות)
ועד אז
ביייייייי😽😸😽😸😽😸😺😻😺😻😺😻
YOU ARE READING
שונה בפנימייה
Romanceרייבין הגיע לפנימייה הזאת לאחר שלעובדים הסוציאליים לא נשארו יותר ברירות. במהלך שהותו הוא מבין שגם אם יעשה שמניות באוויר הוא ישאר שונה ולבד. (אולי לא ברור בהתחלה אבל בסוף תבינו) מה יקרה שפתאום יבחין בו ג'ורדן מלך הפנימייה? 0w0 תבלו (הספר הינו סיפור...
