החיילציק שלי

דניאל

איך אתם מכירים?" מיכאל מקבץ את גבותיו,

ואני אני מריצה את הנאום הקבוע של למה נראה לך את יוצאת למועדונים, את, את עוד ילדה בת 17, תפסיקי להיכנע ללחץ חברתי וללכת למקומות כאלה רק בגלל חברות שלך, את יודעת, את יודעת שזה עובר לאבא ואמא.

תבינו, בדרך כלל אני מקבלת תמיכה מלאה מאבא ואמא שלי בעניינים האלו, כי מיכאל היקר, בואו נבטא את זה ככה, וסליחה על הקללה עושה מה שבזין שלו, וחי בסרט שלו מותר כי הוא גבר ולי אסור כי אני בחורה וזה מושך בחורים מסויימים.

אבל הפעם, הפעם, לא בדיוק סיפרתי לאבא ואמא, כי יום למחרת היה לי בוחן באלגברה, אז פירוש המצב, שאם החתיך השחורדיני מעז להוציא מילה, שנינו קבורים.

אני תופסת את יידו מאחורה כדאי שמיכאל לא יבחין ודופקת לו עקיצה, זיקים מצמררים את יידי מהמגע של יד הקרמל היפה שעוטה את כל גופו של החתיך בצבע הזה ואני תוהה אם זה עשה לו בכלל משהו כי הוא רק דופק חיוך שמסביר לי שהוא מבין הכל בוודאות אבל יש לי הרגשה שהוא יגבה אותי.

"אנחנו מכירים, מבית הקפה שאן ממלצרת בו, פעם הוא הגיע לאכול שם." אני מחייכת חיוך גדול לעבר החתיך שמכונה דניאל.

"כן" דניאל מאמת את דבריי ומגרד את הצוואר שלו. "אחי תפסיק לגרד שם בסוף יהיה לך שחור משחור שם." מיכאל העיר לדניאל שחקרתי את המקום שגירד בו, בעוד היקי שטף את המקום שם, דביל.

תמיד שנאתי בנים כאלו, אבל איך זה עושה אותו עוד יותר סקסי לעזעזאל, שילוב הצבעים, של המדים הירקרקים, על עור הקרמל הזוהר שלו, עייניו הירוקות, וההיקי, ההיקי האדמדם, ששוכן צמוד לקעקוע הגולגולת שנמצא לו על הצוואר.

"תראי איזה טמבל, להתרחק מבנים כאלו, הבנת, בנות שואבות לו את הצוואר והוא צוחק בסטלה." מיכאל יורה לעבר דניאל שמצחקק בגבריות.

"כן מאסטר לאהבה ולחיים" אני מרימה לעברו אצבע שלישית, שהוא דופק פלוץ דוחה בעודו נכנס לשירותים כתגובה.

"איך מישהי בכלל התקרבה אלייך בלי מרסס ג'וקים?!" אני מוציאה את לשוני בגועל.

אני מרימה את עייני, ומבינה שאני ודניאל לבד.

"מה בלונדה, אסור לצאת בחמישי בערב עדיין? זה הגיל שמזייפים תעודות זהות לא?" הוא משחיל בקולו הצרוד והמושך.

"הוצאתי תעודת זהות לפני שנה, אתה יודע מר מרבה יידים." אני מכוונת מבט ישיר להיקי שלו בכוונה. הכינוי הזה מתאים לו.

"זה בסדר בלונדה תמיד עשה לי את זה קטנות ממני" הוא חושק את שייניו ומלטף את לחיי בעדינות, שהמגע שלו ממכר כל חלק מעורי.

"אתה חי בסרט.." אני מתנגדת ויוצאת מזה ומרחיקה את יידיו חזרה למקומן.

"חי בסרט שתקעת בו הרבה מבטים, חיפשתי אותך בערב ההוא לא מעט." הוא מוזג לעצמו בחופשיות מים, יש בו ביטחון שמערער אותי, ואני אוהבת את זה, לא יודעת למה, למרות שהוא אידיוט חרמן.