היי חבריה, אז ככה. קודם כל שבת שלום וחג סוכות שמח.
אני מאוד משתדלת כל 3 ימים להביא לכם פרק, לספק אותכם בכל המתח והעניין שאני יכולה לספוג מהרעיונות בראש שלי, ועדיין אין הרבה פעילים בספר, למרות שכן יש קוראים, זה מאוד פוגע בי.
אני נמצאת בתקופה מאוד עמוסה של לחץ מרבי מצד בית הספר והלימודים שלי בתור תלמידה בתיכון. ונותת הרבה בשביל הספר הזה,
אני חוששת שהספר עומד להיכנס לזמן מסויים לפחות פעילות בהעלאת הפרקים, אני אמשיך להיות פעילה שמזדמן לי ואם אוכל להוסיף פרקים, כי אני לא מוותרת על האתר הזה בחיים .
אוהבת מאוד מאוד . קריאה נעימה . פרק די קצר אבל ממש מעניין .
***
"למה יש לך קעקוע של נשיקה על הצוואר?" בחנתי בדרך את הצוואר של דניאל ואת שיערו מתנופף ברוח הקרה.
"סיפור די מצחיק. " הוא ענה.
"שפוך" דרשתי בסקרנות ממשיכה לאחוז באגן שלו שהוא נעצר בחריקה על הכביש בעקבות האור האדום שהרמזור מהבהב בו.
"בגיל 16, אני וחברה שלי החלטנו לעשות קעקוע שם כדי שנזכור תמיד אחד את השנייה, סמל ההיכר היה נשיקה אפשר להגיד" הוא צחקק נזכר בזכרונות האלו.
מה בנות היו עושות בשבילו לעזעזאל, קעקוע נשיקה בצוואר?
"זה ממש דפוק מצידכם" משכתי בקסדה שלי חזרה כשהוא התחיל לנסוע שוב,
"למה בלונדה, בשבילך הייתי מקעקע מיה גם על הפנים" הוא אומר בציניות.
"לא נראה לי שהייתי מבקשת מחבר שלי שנקעקע אחד את השני" אני לוחשת לו לאוזן בעקבות הרעש בדרך.
"אז מה היית רוצה ממנו?" הוא שואל, "דובי, בגדים? גיפט קארד לזארה?" הוא שואל ונראה שהוא די מתמחה בעניין המתנות לבחורות.
זה דברים נחמדים, דברים שכל החברות שלי לבטח היו רוצות ומתלהבות, וזה מה שגיא בעצם קנה לאן ליומולדת.
"לא." עניתי בפשטות, "ראשית כל, הייתי רוצה שהוא ייראה לי בכל יום ויום כמה הוא אוהב אותי וייכבד אותי, את כולי איך שאני, זו המתנה הכי מספקת וגדולה בעולם, להרגיש נאהב עם הבן אדם הנכון שאתה מרגיש שאוהב אותך עם כל הפאקים בך ובלי. אם נלך על בילוי, זה אני והוא, ליד הים, במקום בו כל הרוחות סוערות, שני פחיות קרות של שתייה, מחצלת, שירים, ושנינו מביטים באמצע הלילה בכוכבים ומשוחחים על החיים בפשטות, בלי סרנדות, בלי יהלומים, בלי בקבוק יין במחיר מופקע."
דניאל סובב את מבטו מביט בי עמוקות. "מה? זה מוגזם?" אני מצחקקת שהוא ממצמץ בעייניו ומפסיק לרגע אחד להביט בי ומביט בצדדים, "לא, פשוט הבן זוג הזה יהיה האדם המאושר בעולם, הוא ייזכה" הוא חייך אלי.
"אתה חושב?" לחשתי מבולבלת מתמקדת בעייניו המרטיטות, אולי אני טיפה תחת השפעת אלכוהל אבל הרגשתי את זה, הרגשתי כמה אני רוצה את דניאל בתור האחד הזה, וכמה הוא יכול להיות מושלם לתפקיד הזה, ולאו אף אחר מלבדו.
לרגע שלם בו השפתיים שלו מונחות על שלי, לרגע שלם להתכרבל איתו בחמימות מתחת לשמיכה ולדבר על החיים בעודי מביטה על העיינים האלו, בעודו משחק לי בשיער ומספר לי על עצמו ועל חייו.
הוא מעניין אותי, יש בו להבה מסתורית שמושכת אותי אליו, לדעת, להבין, ובעיקר להיות קרובה אליו.
"אני בטוח" הוא מגיב בחיוך ונעצר על הרחוב שלי, "קדימה, לילה טוב בלונדה" הוא מוריד אותי מהאופנוע בעדינות בעזרת יידיו החזקות.
"דניאל," אני אומרת דקה לפני שאני מתקדמת.
"מה?" שפתיו מניעות את עצמן בשלמות.
"שום מילה לא תצא למיכאל?" אני מוודאת.
"הפה שלי סגור בלונדה, עכשיו לכי לישון כבר מאוחר" הוא מבטיח שאני מחייכת ונכנסת לבית.
***
הוא נוסע באמצע הלילה, על כביש שש, בעוד הרוח שוטפת את כולו. כל מה שהוא מתיר לעצמו לחשוב, זה עלייה.
על כמה האופי שלה אחר ממה שהוא מכיר, היא עוד לא שטחית מאיזה בר, שנמרחת עליו מהתחלה.
היא אחות של חברו הטוב, והיא פנינה, היא כל כך עדינה שהוא היה מעביר ימים שלמים רק בלהביט בה מהצד.
הוא פונה בפנייה חדה על איזו מדרכה מוציא את הטלפון שלו ומסנן עוד הודעה מנטלי.
הוא מחייג למיה, ומשפשפף כמו בכל פעם שהוא לחוץ את קעקוע הנשיקה שלו כשהרשתה לעצמה לבחון בו מספיק טוב.
לעזעזאל דניאל, עמדת מול מלא נשים מושכות, איך ילדה בת 17, עם גומות מדהימות בלחיים וסומק טבעי על הנמשים, מחזירה אותך לכיתה ז. הוא חושב לעצמו.
קולה הרך נשמע, "מי זה?" היא אומרת בחשש.
"דניאל" קולו מבשר לה. שניהם מעלים חיוך בו זמנית, "אתה צריך את מיכאל? הוא לא עונה לך?" היא משיבה ויוצאת מהתדהמה שנכנסה בה.
"אני צריך אותך.." הוא אומר לה חזרה
"מה?" זה כל מה שהיא מצליחה להוציא מהפה חזרה..
YOU ARE READING
החיילציק שלי
Romanceמיה אסייג בת ה-17 היא נערה טיפוסית שבאמצע, מעולם לא הייתה ילדה טובה לגמרי, אך לא רעה מדי, ותמיד הייתה נאמנה לעצמה ולעקרונות שלה. שנפגשת ביום בהיר עם דניאל ברנס חיילציק בן 21 שמשרת עם אחיה בבסיס,שנדלק עלייה עוד מיציאת לילית מקרית. דניאל סטציונר מקצו...
