חיים בסיאול (נאמג'ין)

ג'ימין

נאמג'ון לא ציפה לראות את ג'ימין במסדרונות האוניברסיטה.

"לא חזרת כבר לבוסאן?" נאמג'ון שאל.

"ווא, היונג הבהלת אותי," ג'ימין שם את ידו על ליבו, "לא, אני חוזר מחר, טאמין נעלם ואני לא מוצא את הדרך לסטודיו."

"אני יכול להוביל אותך לשם," ג'ון הציע.

"בבקשה," ג'ימין אמר.

נאמג'ון חייך , "בוא אחרי," נאמג'ון התחיל ללכת וג'ימין בא אחריו צריך ללכת מהר כדי להיות בקצב של הבוגר.

"איך יונגי?" נאמג'ון שאל.

"הוא אמר שהפרופסור שלו מאוד אהב את העבודה, חוץ מזה בגלל שאין בית ספר בסופ"ש אני נשאר אצלו בדאגו עד יום ראשון," ג'ימין חייך.

"אנחנו לא קיבלנו שום דבר שקשור לעבודה עדיין, המורה שלי לא אמר לי שום דבר עליה גם, כנראה שהפרופסור שלו יותר נחמד."

"כנראה."

"הגענו."

"תודה היונג, תמסור לג'ין שלום ממני," ג'ימין אמר ונכנס לסטודיו.

"אוקיי."

בסוף אותו יום סוקג'ין יצא שעה מוקדם יותר מהעבודה משום שגמר את המשימה שלו להיום והוא קיבל אישור יציאה, הערב יצא לו להכין אוכל כבר בבית, הוא הלך ברחוב חזרה לבניין, השעה הייתה גם שעת הדימדומים אז השמים נצבעו בגוונים של אדום, ומה שהפתיע אותו זה לראות כתום שיער מסויים עומד בכניסה לחנות ספרים מסתכל על חתול ושאותו החתול מסתכל עליו חזרה.

ג'ין התקרב יותר לכתום השיער והחתול ברח, "היי," ג'ימין הסתובב קצת מאוכזב מזה שהחתול ברח, "או, ג'ין היונג, היי."

"היי ג'ימין, מה אתה עושה כאן?"

"אני בדרך לדירה של טאמין, הוא אמר שהוא יחזור מאוחר יותר ואז עצרתי להסתכל על החתול והוא בסתכל עלי, זה היה מוזר, אבל אז הגעת והוא ברח."

"אה, סליחה."

"זה בסדר, אם הוא לא היה הולך הייתי נשאר פה יותר זמן ומאבד תחושת זמן ואז יונגי היה כועס עלי שלא אכלתי בגלל זה."

"הגיוני, אני מסכים לכל דבר שאמר, אם כבר מדברים על אוכל, אם אין לך מה לעשות או עם מי לאכול רוצה לבוא אלי? אני בדיוק חושב להכין משהו לארוחת ערב."

"כן," ג'ימין קפץ במקום, "אני אשמח."

השניים הלכו לדירה של ג'ין, "וואו," ג'ימין אמר, "הדירה הזאת יותר קטנה משל טאמין."

"אני מנחש שזה די הגיוני, זה בניין של דירות סטודיו אבל זה כל מה שאני צריך, פחות לנקות."

ג'ימין הסכים איתו.

"אם אתה רוצה לראות משהו בזמן שאני מכין את האוכל אתה יכול," ג'ין הציע.

"באמת? אני יכול לשים דרמה?"