לחיות את האהבה / הושלם

פרק 4

אליסון פקחה את עיניה.
היא הייתה בחדר, די גדול, שכובה על מיטה.
היא קמה, וגילתה שהיא אזוקה לקיר.
'מה?' חשבה לעצמה.
הדלת נפתחה, ותום הופיע.
"אלי..." אמר.
"עוף מפה" סיננה לעברו, אפילו לא בטוחה למה היא כועסת עליו.
הרי הוא רק רצה לעזור לה.
הוא רק הגן עליה.
אבל הוא לא. הוא זה שחטף אותה. והיא רק רצתה לחזור הביתה, ללכת למסיבות, וללמוד.
"אני מצטער" אמר והתיישב לידה, על המיטה.
"אמרתי לך, עוף מפה, או שתצטער על זה".
הוא לא הלך.
"מה אתה רוצה?" שאלה אלי, אחרי כמה דקות של שקט.
הוא שתק, והמשיך לשבת לידה.
"מה אתה רוצה?" היא צעקה עליו, וקמה. היא הייתה מרביצה לו אם לא הייתה קשורה לקיר, מכיוון שהוא קם מהמיטה. "חטפתם אותי והבאתם אותי לכאן! אתה עבדת עליי ואני כמו מטומטמת סיפרתי לך את כל הסודות שלי ואת כל הדברים הכי אישיים שלי!".
הוא לא ענה.
"אני סיפרתי לך על התאונה" היא התיישבה, לחשה, ואז התחילה לבכות.
היא ראתה שהוא לא מגיב.
"אני פאקינג סיפרתי לך על התאונה! זה משהו שאני לא מדברת עליו אפילו עם לוק!" היא התחילה לצעוק.
"אני שונאת אותך" אמרה, וסובבה את פניה לצד השני.
מבטו של תום נראה פגוע, אך מבטה של אלי היה כואב בהרבה.
הוא יצא מהחדר, מבלי לומר מילה.
אלי המשיכה לבכות, בכי כואב, עד שכעבור כמה דקות לוק נכנס.
היה לו מפתח, הוא שחרר אותה.
היא נגבה את דמעותיה, והוא משך אותה לחיבוק.
היא חיבקה אותו חזרה. היא הייתה צריכה את זה.
"אליסון" הוא אמר. "את צריכה להירגע קצת".
"אני לא יכולה".
"את יכולה. ואני מבין אותך, גם אני הגבתי ככה בהתחלה, אבל זה יעבור" אמר.
הוא הוביל אותה לחדר אמבטיה, שם חיכו לה בגדים נקיים ונעליים נוחות.
זה היה הרגע שהיא הבינה שהיא עדיין לבושה בשמלה ספוגת הדם שלה.
"תתקלחי ותחפשי אותי כשתסיימי" הוא חיבק אותה, והלך.
היא נעלה את הדלת אחריה.
'אי אפשר לדעת מי מסתובב פה' חשבה.
היא לא הפסיקה לחשוב על הבית.
על המחסן הקטן.
על כמה ששנאה להיות שם, פרט שכמובן לא שיתפה עם אף אחד, היא רצתה כרגע להיות שם.
המים החמימים הרגיעו אותה, ובמהרה הפסיקה לבכות.
אחרי המקלחת, היא נראתה רעננה, והרגישה טוב בהרבה.
טןב, היא הרגישה טוב ביחס להרגשה הרגילה שיש לנירות שמגלות שכל חייהן חיו בשקר.
כשסיימה להתלבש יצאה החוצה, וחזרה אל החדר שהייתה בו קודם, שם לוק חיכה לה.
"בואי, נלך לאכול" הוא אמר והוביל אותה לחדר אוכל גדול, שם ישבו כמה מאות נערים, בערך בגילה.
הם התיישבו בשולחן ריק, ומיה הצטרפה אליהם.
"אז איך את מרגישה עכשיו?" שאלה מיה, אחרי שלוק כבר הלך.
הוא היה צריך להיות במקום אחר, ואלי נתנה לו ללכת, אולי בגלל שהבינה שכאן היא באמת בטוחה.
מיה התגלתה כבעלת לב רחב, ואלי התחברה אליה מהר.
"אני עדיין חיה" אמרה אלי בציניות, אך בחיוך.
היא הרגישה רצויה.
היא הרגישה מעניינת.
הרגישה שרוצים לדבר איתה, ולשמוע עליה.
וההרגשה הזו, טוב, זו הרגשה שהיא מעולם לא חוותה.
דלת חדר האוכל נפתחה, ותום נכנס.
אלי הביטה בו בשנאה.
הוא התקרב אליהם, והתיישב לידה.
"אנחנו צריכים לדבר" תום אמר לאלי.
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה.
"רק רציתי לבקש סליחה" השיב, מתעלם מקיומה של מיה.
"טוב, ביקשת סליחה. אם לא מפריע לך, אני באמצע משהו" השיבה בכעס.
הוא הסתכל עליה כמה שניות, ואז הלך.
"מה זה היה?" שאלה מיה, כשהייתה בטוחה שהוא יצא מהחדר.
"סיפור ארוך" השיבה.
"כן, אני מכירה את הסיפור שלך" השיבה מיה, ולאחר מכן התחרטה על מה שאמרה.
"מה זאת אומרת?" שאלה אלי.
"זה לא משנה... אני במילא צריכה ללכת" השיבה.
"מיה".
"טוב, בסדר" אמרה. "אבל בבקשה אל תספרי ללוק שעשיתי את זה".
אלי הנהנה.
"התיק האישי שלך היה במשרד של לוק לפני שבוע, אז פתחתי אותו וקראתי" אמרה.
"אני לא כועסת" ענתה לבסוף אלי.
"יופי, פחדתי שתכעסי".
"אני רק רוצה לשאול משהו" אמרה אלי, והוסיפה. "את יודעת הכל?".
מבטה של מיה הפך לעצוב. היא הבינה על מה אלי דיברה.
על התאונה.

***

היי, מצטערת שהפרק עלה באיחור - היו לי כמה דברים לעשות היום ולגמרי שכחתי.
וחשבתי אולי לעשות מרתון, תכתבו בתגובות אם אתם רוצים :)

מטרות: 5 הצבעות 5 תגובות