לחיות את האהבה / הושלם

פרק 6

"אני מצטערת" אמרה מיה. "לא הייתי צריכה לקרוא את החלק הזה".
"זה בסדר" השיבה אלי, למרות שלא שידרה כך.
הכאב שהרגישה היה כה עצום, שאלי החליטה ללכת.
היא בכתה וכעסה על עצמה כל כך.
היא רצה במסדרון, חולפת על פניי נערים שמסתובבים שם.
לפתע היא נתקלה במישהו, ונפלה.
"מצטער" אמר והושיט לה יד לעזרה.
היא לקחה את ידו, והוא עזר לה לקום.
הוא חייך אליה, היא חייכה חזרה, ומחתה את דמעותיה.
"אני דניאל" אמר. "ואת?".
"אליסון" השיבה.
"למה את בוכה?" שאל.
"סיפור ארוך" השיבה.
"רוצה לספר לי? מחר בערב מתאים?" שאל בחיוך.
'אז הוא מזמין אותי לדייט. למה לא?' שאלה את עצמה.
"בטח" השיבה אלי בחיוך, ופנתה ללכת.
"אתה יודע איפה לוקאס מרטיס?" היא חזרה אליו, ושאלה.
מבט של אימה נראה על פניו.
"הוא בטח במשרד שלו" אמר. "אבל לא כדאי לך להפריע לו".
"זה בסדר. תוכל לקחת אותי לשם?" שאלה.
הוא הנהן, והוביל אותה לדלת שעליה שלט קטן, עליו נכתב: לוקאס.
שתי דפיקות. לאחר מכן היא נכנסה.
"אנחנו צריכים לדבר" אלי אמרה.
"אני באמצע משהו, אבל את יכולה בינתיים ללכת לחדר 212, זה החדר שלך, ונדבר מאוחר יותר, בסדר?" שאל.
"כן, תודה" השיבה ויצאה.
דניאל חיכה לה בחוץ.
"איך את מכירה אותו?" שאל אותה בלחץ, כשהלכו במסדרון לכיוון הנגדי מהמשרד.
"הוא אח שלי" ענתה. "איך אתה מכיר אותו?".
"הוא אחראי על כל המקום הזה" השיב. "בתור תלמיד כאן, אף אחד לא רוצה לנסות לעצבן אותו".
אלי חייכה חיוך קטן.
היא עדיין כעסה והרגישה עצבות, אבל דניאל הצחיק אותה.
הם המשיכו ללכת במסדרון לכיוון החדרים.
אלי נהנתה להיות בחברתו של דניאל, והיא הרגישה טוב כשדיברה איתו, הרגשה שלא הרגישה הרבה זמן.
הם המשיכו ללכת במסדרון ולדבר, עד שנעצרו מול דלת.
212.
"זה החדר. אני חדר 213, מולך. אם את צריכה משהו את מוזמנת לבוא" אמר, ונכנס לחדרו.
"ואל תשכחי" אמר, שניות לפני שסגר רת הדלת. "מחר בשבע וחצי תהיי מוכנה".
היא הנהנה והוא נכנס לחדרו.
החדרים היו מחולקים כך - מסדרון ארוך, חדרי הבנות בצד השמאלי, וחדרי הבנים בצד הימני.
אלי נכנסה לחדרה, ולפתע איבדה ריכוז.
פלאשבקים החלו להגיע אליה.
-פלאשבאק-
"אתה הורס לה את החיים!" צעקה אימה מחוץ לדלת.
אלי בת ה- 5 ישבה על המיטה הלבנה, וחיכתה לאימה.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" אמרה בבכי מבעד לדלת.
ירייה נשמעה, ולאחר מכן בכי.
-סוף פלאשבק-
'למה החדר כל כך מוכר לי?' חשבה לעצמה אלי.
בארון היו מסודרים בגדים שתאמו את מידתה במדויק.
אליסון נשכבה על המיטה ונרדמה.
היא התעוררה והסתכלה על השעון שעמד על השולחן.
18:36. זמן מושלם לטיול
היא כמעט יצאה מהחדר, אבל לפתע לוק נכנס.
"מתכננת לצאת?" שאל אותה.
"רציתי להסתובב, אבל אם אתה פה עדיף שנדבר".
"אפשר לעשות את זה בחוץ" אמר, והיא הנהנה.
הם יצאו לחצר, ולוק הראה לה פינה נסתרת, שרק הוא הכיר.
הם ישבו שם ודיברו.
"למה בעצם אני כאן?" היא שאלה.
היא ידעה שהוא לא ירצה לענות על השאלה, אך להפתעתה הוא ענה לה מיד.
"אנחנו מנסים לתפוס את מי שאחראי על הכל" הוא אמר.
"אתם רוצים לרצוח אותו?" שאלה.
"לא" השיב. "אנחנו מתכננים לתפוס אותו".
"ואז, אז מה?" שאלה.
"אליסון" הוא אמר, וקולו נשמע רציני.
"יש דברים שעדיף שלא תדעי" אמר, והיא הסכימה.
"המקום הזה, הוא הוקם רק בשביל לתפוס אותו? את אותו אחד שרוצח אנשים?" שאלה אלי.
"כן. אנחנו לא עושים שום דבר אחר. בכל יום אנחנו קרובים יותר ויותר לתפוס אותו, ולאחר שנתפוס אותו, המקום יחזור לתפקד כרגיל. סיפור הכיסוי שלנו הוא שזוהי פנימייה רגילה, הרי ההורים של הילדים האלו לא יסכימו להם לקחת חלק במקום הזה" אמר.
אלי סוף סוף הבינה. הבינה מה עושים. ומה המקום הזה בעצם.
היא לא יכלה לומר שהיא מסכימה, הרי הם מסכנים את אותם נערים שעוזרים לתפוס אותו, אבל המחשבה שהיט בטוחה גרמה לה להרגיש טוב.
הם נשארו שם ודיברו, עד שהגיע הזמן לישון.

***

היי אהובות,
אז כמו שהבטחתי, בנוסף לפרק הזה יעלה עוד פרק בצהריים.
אשמח אם תגיבו לי מה דעתכן ומה אתן חושבות שיקרה בהמשך.

7 הצבעות 7 תגובות